נישואים מעוותים

פרק 10

אלינור
כשאני מתעוררת שוב, האור החודר מבעד לתריסים מסנוור אותי ואני מוצאת את עצמי על מיטה לא מוכרת.
פאניקה החלה לתקוף אותי ומיהרתי לקפוץ ממנה,
לא מבינה איפה אני ומה קורה.
ואז בבת אחת, כל אירועי 24 השעות האחרונות נפלו עליי כמו דלי מים קרים.

אלוהים ישמור.

מיהרתי לאסוף את בגדיי מהרצפה, התלבשתי במהירות ולקחתי את נעלי העקב שלי בידיים, מתכננת לצאת מכאן כמה שיותר מהר מבלי שריילן ישים לב.
אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה.

פאק.
איבדתי את הבתולים.
עם ריילן.
והכי גרוע, זה שאין לי שום חרטות. זה היה הלילה המדהים ביותר בחיי.
ועכשיו הייתי מוכנה לצאת מחייו ולא לראות אותו שוב לעולם.
בצעדים שקטים מיהרתי במורד המסדרון הרחב, מחפשת את היציאה.

כשהגעתי אל דלת הכניסה סוף סוף אחרי חמש דקות שהסתובבתי בכל האחוזה הענקית, קול עמוק וצרוד נשמע מאחוריי וגרם לי לקפוץ במקום מבהלה.
״כבר הולכת?״
לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת מי עומד שם.
הלב שלי קפץ בחזה.

״קרה מה שקרה, אנחנו לא מתחתנים, אז פשוט תן לי ללכת ולחסוך את המבוכה הזו לשנינו.״ אמרתי בקול רועד, פתאום מרגישה לא כלכך שלמה עם ההחלטה שלי.
ואז, יד חמה נגעה בכתף שלי וסיבבה אותי בכוח לאחור.
התנועה החדה הזו גרמה לי לאבד מעט את שיווי המשקל וראשי התנגש בחזהו החם והרחב של ריילן, ניסיתי לצעוד אחורה אבל ידיו הגדולות נעטפו סביב גופי ולא נתנו לי לזוז.
״לא.״ היה הדבר היחיד שאמר.
״לא? מה זאת אומרת? ריילן, תעזוב אותי. תן לי ללכת,״
משהו השתנה בעיניים שלו, מצבען הצלול הן הפכו כהות אפילו יותר. אפלות יותר, ובאור היום, כאן ממש, התחלתי לחשוב שכל זה היה טעות אחת גדולה. לא הכרתי אותו בכלל.
״ריילן אתה מפחיד אותי. תן לי ללכת!״ התחלתי לצעוק.
הוא לא הקשיב. היה נדמה שהוא שקוע בסוג של ערפל, וכשדחף אותי לאחור והצמיד אותי אל דלת הכניסה הסגורה, התחלתי לצרוח.
״תעזוב אותי!!!״
ואז בשנייה אחת הוא נאלם דום במקום. קפא לכמה שניות לפני שמיהר לצעוד אחורה.
״פאק, שיט, אני מצטע-״
הוא לא סיים את המשפט והחל להתהלך במסדרון ברחוב הלוך ושוב ולהעביר ידיים בשיערו, בעודי עומדת מבועתת במקומי,
עדיין צמודה לדלת.

״אלינור, זה פשוט, אני לא יכול...״ הוא גמגם.
כאילו ממש גמגם, מול הפרצוף שלי.
הוא בלבל אותי, ורציתי כבר לצאת מכאן.
באתי לפתוח את מנעול דלת הכניסה כשהצעקה שלו נשמעה.
״לא!!״
הסתובבתי בחדות.
״ריילן, מה לעזאזל הבעיה שלך? אני הולכת עכשיו.״ אמרתי בקול כועס והרגשתי את הדם שלי רותח.

״בבקשה תסלחי לי על זה,״ הוא אמר בקול שבקושי עלה על לחישה.

״מה? על מה אתה מדבר?״
לא חיכיתי לתשובתו כשפתחתי את הדלת בכוח רב יותר מהנדרש.
הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שחשכה השתלטה עליי היה את ידיו של הזר שעמד מאחוריה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מצטערת על הפרק הקצר אבל באמת עבר הרבה יותר מידי זמן!! אני חושבת שסוף סוף יצאתי מהמחסום המטורף הזה, ומקווה מאוד שנהנתם מהפרק! מעכשיו, אשתדל להאריך אותם
כמה שיותר.
ותודה תודה רבה לכם על כל ההצבעות. כבר יותר מאלף קוראים. זה מטורף. בחיים לא חשבתי שאגיע לכמות כזו והערכה כזו. אין לכם מושג בכלל כמה אני אוהבת אתכם!!
אתם מגשימים לי את החלום עם כל תגובה והצבעה.
אני לא חושבת שאי פעם אוכל להסביר כמה אני מעריכה את זה.❤️