נישואים מעוותים

פרק 7

אלינור
הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף.
אני בטוחה שהפרצוף שלי כלכך אדום מכעס ומבוכה כרגע.
לא ידעתי הרבה מה לחשוב כשהגעתי לכאן והתיישבתי בשולחן המרוחק ביותר במקום, אבל ברגע שהגבר הזה,
הבוס החדש שלי
נכנס לכאן, כל האוויר יצא לי מהריאות.
ועכשיו הוא ישב כאן מולי, והיה נדמה ששכחתי איך לדבר.
הוא כנראה קלט אותי, אז הוא לא לחץ עליי ועשה את זה במקומי, ובאותו רגע הייתי אסירת תודה לו על זה.

״טוב, אני מבין שהמצב הזה לא נעים לשנינו...״ בלשון המעטה.
״תשמעי, אני מבין אותך, גם לי אין שום חשק להתחתן עם מישהי שאני לא מכיר, ובכלל לא יודע איך קוראים לה-״
״אלינור.״ קטעתי אותו.
הוא הרים גבה.
״קוראים לי אלינור.״ הרגשתי צורך לתקן.
״ריילן.״ הוא ענה בתגובה.
״אז אלינור...״ משהו במשמע קולו אומר את שמי העביר בי צמרמורת וגלי חום והתכווצויות במורד הבטן, והייתי בטוחה שאני סופית מאבדת את הראש.
״את מעוניינת להתחתן?״ הוא אמר את זה בקול מלא גועל, כאילו הרעיון הדיר שינה מעיניו בלילות, והרגשתי רע.
״לא...״ עניתי בקול שכמעט לא עלה על לחישה.
כשהרמתי את מבטי כל הזכרונות והנסיבות שבגללן הגעתי לפה חזרו לראשי.
ראיתי את הפרצוף שלה.
הייתי חייבת לעשות את זה, לא משנה כמה הרעיון היה נראה לי מגוחך, הייתי חייבת לשנות את דעתו בנוגע לרעיון.
״זאת אומרת... בעצם, למה לא?״ בראש שלי כרגע נתתי סטירה לעצמי.
הוא היה נראה כלכך מבולבל שזה היה כמעט מצחיק, אם זה לא היה כלכך עצוב.
שתקנו במשך רגע שהיה נדמה כמו נצח, עד שהוא התעשת מההלם וניער את ראשו.

״טוב, עכשיו כשאני יודע את השם שלך זו התקדמות,״ הוא אמר בנימה משועשעת.

״אז מה דעתך להכיר אותי יותר?״ דיברתי מבלי לחשוב. הרגשתי כלכך מטופשת.
״כן? ואיך אעשה את זה?״ הוא שאל.
״משחק השאלות!״ לא ידעתי מאיפה קיבלתי את האומץ.
״משחק השאלות?״ מצחו התכווץ מעט בבלבול.
אני בטוחה שהוא חושב שאני מטומטמת. זה לא היה משנה. הייתי חייבת לעשות את זה למענה, הייתי חייבת להצליח. אחרי שהטיפולים שלה ישולמו, כבר אתמודד עם ההשלכות. בינתיים הייתי חייבת להעמיד פנים.

״לכל אחד מותר לשאול שאלה אחת בלבד בכל פעם, והשני חייב לענות עלייה רק אמת.״ הסברתי.
אני זוכרת את היום שהכרתי את המשחק הזה לראשונה. שיחקתי אותו עם אוליבר, שותפי לדירה, כשפגשתי אותו לראשונה בתיכון. אמנם לא עבר הרבה זמן מאז, אבל הוא הפך לחלק חשוב ובלתי נפרד מחיי.

״טוב, אתן לך את הכבוד להתחיל.״ אמרתי במבוכה.
כשהרמתי סוף סוף את מבטי והסתכלתי עליו, הרגשתי התכווצויות בכל הגוף. הגבר הזה היה מושך בצורה לא נורמלית. והכתפיים שלו היו כלכך רחבות, וגופו היה נוקשה כלכך, הוא היה מסוג האנשים שעצרו את ההיגיון של בחורות. הייתי חייבת להיזהר.
״אז, בת כמה את אלינור?״ הוא התחיל מהשאלה הבסיסית ביותר.
״אני בת 20.״ עניתי, והוא היה נראה מופתע כלכך.
״20?! פאק, מי שלח אותך להתחתן בגיל הזה?!״ הוא כמעט צעק.
״היי, אמרתי שאלה אחת בכל פעם. עכשיו תורי.״ חשבתי מה אני יכולה לשאול את בעלי לעתיד, והיו לי יותר מידי שאלות שהרגשתי כאילו אני לא יכולה לנסח אפילו משפט אחד.
״טוב... אני... בעצם, במה אתה עוסק?״ שאלתי.
״את בטוחה שאת רוצה שאענה על זה?״ הוא שאל בנימה ביקורתית. ״את באמת לא יודעת מי אני?״
הרגשתי כלכך מבולבלת באותו רגע.
״אלוהים, את חמודה כשאת ככה,״ הוא אמר והיה נראה שהתחרט ישר אחרי זה.
״איך ככה?״ לא הייתי מוכנה לעזוב את העניין.
הוא היה נראה כאילו הוא רוצה לסטור לעצמו.
למזלו בדיוק ברגע הזה הגיע המלצר לקחת את ההזמנות שלנו וקטע את השיחה המביכה הזאת.
אחרי שהעפתי מבט קצר בתפריט, הרגשתי את החרדה משתלטת עליי. לא הייתי יכולה להרשות לעצמי שום דבר מבחינה כספית. התחלתי להילחץ וכשהמלצר פנה אליי, אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש. ״אני אקח סלט,״ אמרתי במחשבה שכנראה זה יהיה הדבר הזול ביותר כאן.
המלצר הנהן בראשו ורשם בפנקס.
״עוד משהו?״ הוא שאל אותי והנדתי בראשי לשלילה.
כשהוא הלך השבתי את מבטי אל ריילן והוא נעץ בי מבט מופתע.
״אז את מהבחורות האלה שמזמינות סלט לדייט הראשון?״ הוא אמר בשעשוע.
דייט?
אם רק היה לו מושג.
״טוב אני חייב להגיד שאת נראית פצצה,״ הוא מלמל בשקט וחשב שלא שמעתי, ומבטו ננעץ בחזה שלי.
הרגשתי מבוכה עזה כלכך, כל הדם זרם לי לפנים והסמקתי בטירוף.
״כן אידיוט, הפרצוף שלי כאן למעלה.״ כמעט צעקתי עליו, והסובבים המעטים לנו הסתכלו עליי כאילו הייתי מטורפת.

כשהרים סוף סוף את מבטו הוא היה נראה כועס ומעוצבן כלכך, שהוא פשוט פלט את המשפט הראשון שחשב עליו.
״טוב, ככה זה כשהגוף מפצה על הפרצוף,״ הוא התיז בתגובה, והייתי בהלם.
איזה חוצפן.
הרגשתי את האדרנלין זורם לי בגוף ובמקום להיפגע מהאמירה שלו פשוט פעלתי בלי לחשוב. לקחתי את כוס היין הקרובה ביותר ושפכתי על ראשו.
החליפה השחורה שלו הוכתמה והחולצה הלבנה שלבש מתחת נצבעה בצבע של דם.
״אלוהים, אישה! מה הקטע שלך עם לשפוך עליי משקאות?!״ הוא צעק ולא הצליח לרסן את התגובה שלו.
זה רשמי.
כולם במקום הסתכלו עלינו כרגע. גם העובדים.
ובמקום להרגיש שמץ של מבוכה, לקחתי את בקבוק היין האדום שהיה שווה פי שניים מהמשכורת החודשית שלי, ושפכתי לו על הראש.
שאלוהים יעזור לי.
״לעזאזל! תפסיקי!״
לא יכלתי.
ברגע שהעיר את ההערה המטופשת הזאת על הפרצוף שלי ההיגיון הפשוט שעוד היה לי עזב אותי.
עם מוח לא מתפקד בכלל פשוט העפתי לו סטירה.
״פאק!!״
לפני שאגרום עוד נזק, הוא תפס חזק במותניי ומנע ממני לזוז.
״תעזוב אותי, חתיכת אידיוט!״ צרחתי עליו ולא היה אכפת לי מי מסתכל.
״לא! תפסיקי! אני לא אעזוב אותך עד שתירגעי ותבטיחי שאת יכולה לשבת במקום בשקט כמו ילדה טובה.״
לעזאזל, זה לא עשה לי טוב לשמוע את זה.
לא טוב בכלל.
״כן, בידיוק. תנשמי עמוק. את יכולה לעשות את זה בשבילי?״
רק אז הבנתי עד כמה הוא קרוב. מספיק שאחד מאיתנו ייקח נשימה עמוקה והחזה שלנו ייגע בזה של האחר. צמרמורות עברו בכל גופי.
המוח שלי רשמית הפסיק לעבוד.
עם כל רגע שעבר היה נדמה שהפרצוף שלו התקרב יותר לשלי, וכבר לא ידעתי מי זז לעבר מי אבל זה לא היה משנה. בעוד רגע השפתיים שלנו ייצמדו.
לעזאזל, המתח היה כלכך חזק והמשיכה בינינו בערה.
הוא נשף והרגשתי את הבל פיו החמים על פניי.
פתאום הרגשתי שהגרון שלי יבש ושפתיי עוד יותר, אז בהיסח הדעת הוצאתי לשון וליקקתי אותן, בלי להסיט את עיניי מעיניו.
״פאק, אני לא יכול,״ הוא לחש ואנחה עמוקה בקעה מפיו, הוא היה נשמע כאילו הוא סובל מכאב.

ובדיוק אז, כשאפו התחכך באפי ושפתינו עמדו להיצמד, הגיע המלצר עם הסטייק של ריילן והסלט שלי.

״תסלחו לי, המנות שלכם פה,״