נישואים מעוותים

פרק 12

אלינור
כשאני מתעוררת שוב, אני מוצאת את עצמי על רצפה מלוכלכת בחדר חשוך ודחוס.
אין זכר לריילן או לכל אחד אחר.
אלוהים, חנוק פה כלכך, ולוקח לי כמה רגעים להבין שידיי כבולות מאחורי גבי ורגליי קשורות זו לזו.
מה לעזאזל?

אני מתחילה להיבהל. אני ממש יכולה להרגיש איך הפאניקה משתלטת עליי.
עייני מחפשות אחר משהו שאוכל להיעזר בו כדי להשתחרר מכבליי, אך כל מה שאני מצליחה לראות בתוך החושך שעוטף את החדר זה שולחן שעומד בצידו השני ומלא באבק.
אני מפלסת את דרכי על ברכיי, כל הדרך עד השולחן וחושבת בהיסטריה על דרך להימלט.
אבל הראש שלי ריק.
זה אירוני, אבל כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע זה ריילן.
ריילן יפה התואר,
ריילן הדפוק שהביא אותי לכאן.
מה נראה לו? שהוא יכול פשוט לכלוא אותי בחדר הזה? שאף אחד לא יבוא לחפש אותי? אני בטוחה שאם אבא שלי לא ישמע ממני בעוד כמה שעות הוא ירים את כל המדינה על הרגליים.
ואז? הלך על ריילן. שום נישואים לא יהיו כאן.
רגע, זה מה שהוא מנסה לעשות?
הוא מנסה להיפטר ממני ככה?
אבל אני לא מבינה, מה עם מה שהיה הלילה?
הזכרונות מכים בי באחת, ואני בקושי יכולה לנשום פה.
אלוהים, אני צריכה מים, אני צריכה לצאת מהחדר הזה.

בידיוק כשאני חושבת להתחיל לצעוק, דלת החדר נפתחת בפתאומיות וליבי מזנק לגרוני.
גם בחוץ כלכך חשוך, זה מרגיש כאילו אני מתחת לאדמה.
כשהמחשבה הזאת עובר בראשי אני מרגישה איך גל הפחד שוטף אותי.
אני לא מבחינה בדמות שנכנסת עד שהיא אוחזת בי בחוזקה ומקימה אותי על רגליי הקשורות זו לזו.
צווחה נמלטת מפי ואני מועדת היישר לתוך זרועות חזקות ומוכרות.
״ריילן?! כדאי לך מאוד שזה לא יהיה אתה שהבאת אותי לפה!!״
אני עדיין לא רואה אותו, כי כלכך חשוך, אבל אני מרגישה בו. אני מרגישה את הנוכחות שלו בחדר הקטן עמוק בעצמותיי, וצמרמורות עוברות בכל גופי כשאני שומעת את הצחוק העמוק שבוקע מפיו.

״אתה צוחק?! אבא שלי הולך להרוג אותך!!״
הוא מפסיק לצחוק. החדר משתתק, ולוקח לו כמה רגעים עד שהוא סוף סוף מדבר.

״אם כבר מדברים על אבות, אל תדאגי בקשר לזה. אבא שלי כבר דיבר עם שלך.״
מה זה אמור להביע?
״אף אחד לא מחפש אותך, אלינור. כולם בטוחים שכרגע את עולה על טיסה בדרך למצוא שמלה לחתונה.״
מה?! איזו חתונה?
אני לא מבינה על מה הוא מדבר לעזאזל.

״למה אני כאן? מה אתה רוצה ממני?!״ הייאוש משתלט עליי ואני כמעט מתחילה לבכות.
הגוף שלי רועד ומיטלטל, כך שאם עדיין לא היה מחזיק אותי, הייתי נופלת על הרצפה.
״את מתחתנת איתי, כבר שכחת?״ הוא אומר בקול משועשע, כאילו משהו מזה מצחיק.

״אני לא מבינה, סיכמנו שאנחנו לא עושים את זה. אני איבדתי את הבתולים שלי כדי שלא נעשה את זה!״ אני צועקת הכי חזק שאני יכולה.
״טוב, התחרטתי. אנחנו ועוד איך עושים את זה.״
הרגליים שלי קורסות. אני כמעט נופלת אבל הוא מרים אותי באוויר וזורק אותי על כתפו ואני צורחת.
אני ממש משתגעת. אני מתחילה לשרוט את גבו ולבעוט בו הכי חזק שאני יכולה.
״תוריד אותי מייד!! חתיכת נצלן!! אני נשבעת שאני אברח מכאן בהזדמנות הראשונה-״

עכשיו הוא צוחק בקול רם, וזה מעצבן אותי אפילו יותר.
אני לא נרגעת, מתחילה להכות בו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר. כאילו אני לא משפיעה עליו בכלל וזה פאקינג מרגיז.
״את לא בורחת לשום מקום.״ הוא אומר בטון הכי קר ששמעתי בחיי.

״את השבויה שלי עכשיו-״
״אני לא שלך! אני לעולם לא אהיה!!״ אני קוטעת אותו במהירות.

״הו, את ועוד איך תהיי. ואת עוד תעשי את זה מרצון. את תראי.״