נישואים מעוותים

פרק 13

ריילן
אני יודע שפישלתי. הבנתי את זה הרבה לפני שנכנסתי לחדר החנוק הזה וראיתי אותה שוכבת שם. כבולה וחסרת אונים. הצביטה שהרגשתי בלב הסבירה את כל מה שהייתי צריך לדעת. ואני יודע שהיא חושבת שאני מפלצת. איך אפשר שלא לחשוב ככה? אני זה שכלאתי אותה שם. אבל האמת היא שלא רציתי לעשות את זה. האמת היא שהייתי מוכן להקריב הכל בשביל לא לעשות את זה. אבל לא הייתה לי שום ברירה. לא יכלתי להסתכן בכך שאבא שלי יפגוש אותה שוב. ואלוהים יודע שאם הייתי ממשיך ומפר את פיו, זה לא היה נגמר טוב עבור אף אחד. בעיקר לא עבורי. ברצינות, הוא היה עושה לי את המוות. לא שעכשיו המצב טוב יותר.
אני מנסה להסתכל על הצד החיובי שבכל הסיפור. לפחות אלינור מוגנת עכשיו, עד כמה שאפשר להיות מוגן במרתף שמתחת לאדמה. אבל אני מאמין שהיא תהיה בסדר. היא חזקה הרבה יותר ממה שנדמה לה. וחוץ מזה, שלחתי אליה את מרתה שתטפל בה. רציתי לעשות את זה בעצמי, אבל הבנתי שלקלח ולהלביש את אלינור יגרום לה להרגיש אפילו יותר רע ממה שהיא מרגישה עכשיו. מעבר לזה, אני די בטוח שלראות אותה עירומה שוב היה שובר אותי, ומוציא אותי לגמרי משליטה. ועד כמה זה מגעיל מצידי לחשוב על זה כרגע כשהיא כלואה שם למטה? אני בטוח שהיא שונאת אותי ואני בכלל לא מאשים אותה על זה.
ואם להיות כנה, גם אני די שונא את עצמי.
אני שונא את עצמי שנתתי למצב להתדרדר כל כך.
אבל דבר אחד בטוח, וזה שיותר ממה שאני שונא את עצמי אני שונא את אבי. על כל מה שנאלצתי לעבור בשנים האחרונות. על כל מה שאלינור נאלצת לעבור עכשיו. על החגים וימי ההולדת שהעברתי לבד, באחוזה הענקית הזאת שמרגישה יותר כמו מוזיאון מאשר כמו בית.
מאז שאימא שלי מתה, לא הרגשתי בבית. אני אפילו לא בטוח שאני זוכר או מכיר את ההרגשה. אבל אני כן יודע שכשאני נמצא ליד אלינור, אני מצליח לדמיין איך זה. להיות שייך. כשאני לידה הלב שלי מתחמם ופרפרים קורעים לי את הבטן. וזו הרגשה כל כך טובה להיות לידה. ועכשיו הכל נהרס. עכשיו היא תצטרך להעביר את שארית חייה באומללות כי היא תהיה לצידי. והמחשבה הזאת גורמת לי ייסורים חזקים כל כך עד שאני מוצא את עצמי שיכור, מתנדנד על רגליי ומסתכל על מצלמות האבטחה שבמרתף בו היא כלואה. חשבתי לעשות את זה כל כך הרבה פעמים ב24 השעות האחרונות, אבל עצרתי את עצמי בכל פעם מחדש. התכחשתי למה שידעתי שאני מרגיש עמוק בתוך הלב השחור והקר שלי. לב שבסך הכל רצה לאהוב ולהיות נאהב. אבל עכשיו? כבר לא אכפת לי לומר בקול.
״אני חושב שאני מתאהב באלינור.״
אבל זה לא נכון. אני לא חושב. אני יודע, שאני מתחיל.
אני מניח שזה נכון מה שאומרים על אומץ נוזלי.
חמש דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מקיא בחדר האורחים המפואר של אבי. מלכלך את אריחי החרסינה היפים שלו.

שילך להזדיין.