שינוי (שה"ה❤️)

-~-פרק שלושים ושבע-~-

נ"מ מארלה. הקרב אחרי שלקחו את קיף

"לא תוכלי לסגור את שתינו ככה לנצח"
"אני לא אסגור, אני אסיים את זה" מארלה סיננה, ידיה כאבו מהמאמץ לשלוט באש עוד קצת.
כמה קל יהיה לה לתת לאיש להתפרע.
הרי זה טיבה
לשרוף ולעכל כל דבר שעומד בדרכה.
אבל אם האש תשתחרר מה ימנע ממנה לעכל את יוצרתה?
"ילדה טיפשה, אני רואה את הפחד שלך. את רוצה לחיות"
"אני רוצה אבל לא בעולם שאת חיה בו"
המעגל קטן וקטן מרגע לרגע.
עד מהרה ג'יזלה לא הצליחה להסתיר אפילו את הפחד שלה.
"תעצרי את זה" היא ניסתה לקום מהרצפה אך פציעה לא איפשרו לה.
האש כבר לא הייתה יציבה, לשונות התפתלו מסביבן.
שלא לדבר על הבית עצמו.
חלק מהקירות התמוטטו וחשפו חורים.
לא יקח הרבה זמן עד שהם ימותו.
מאש או מהתמוטטות.
ג'יזלה הצליחה לבסוף לקום וחייכה חיוך חולני "ילדה טיפשה. אני אצא מפה ואת תמותי"
מארלה נרעדה.
פתאום פיצוץ השתרר.
האש שלה השתוללה כשהיא איבדה הכרה.
הבית החל להתמוטט.
הדבר האחרון שקלטה היה את ליידי ג'יזלה רצה.
ואז נופלת.
כשמשקל קירות הבית מתמוטט עליה.
היא חייכה חיוך קטן כשהעלטה השתלטה עליה.

היא קמה.
כל עצמותיה כאבו.
ידיה שרפו.
היא הייתה מוקפת בהריסות.
מה שלא התמוטט נחרך.
היא חייבת לצאת מפה.
היא ניסתה לקום, רגליה היו תקועות מתחת לאיזה קורה.
"מישהו? עזרה.." קולה הצרוד בקושי יצא מפיה.
היא ניסתה להרים את הקורה בידיה, קוצים נכנסו והיא חנקה את דמעותיה עוד.
הקורה סוף סוף יצאה מעליה ומארלה נעמדה בקושי.
הכל מסביבה היה ממוטט.
היא מצאה דרך יציאה, איפה שהקיר התמוטט
על ג'יזלה.
מתחילה לצלוע, מארלה חיפשה על עצמה את הגביש הביתי שלה.
כשלא מצאה אותו היא כמעט התעלפה על הדשא בחוץ מרוב תסכול.
עד שראתה גביש נוצץ לידה.
אין לה מושג לאן זה מגיע.
אבל זה הסיכוי הכי טוב שלה נכון?
הוא היה כחול ככה שברור שלא תזדמן פתאום בערים האסורות ככה ויקחו אותה לאנשהו.
היא התיישבה, ידיה היו חרוכות אך עדיין יכלו לזוז מספיק.
היא הבעירה אש בידה, החום ליטף אותה, כאילו ניחם אותה על הכוויות שחטפה אתמול.
היא נשמה עמוק, מגייסת כך שבריר ריכוז שבה במטרה לזנק ללא התפוגגות.
קרן האור נשאה אותה משם.
היא כמעט בכתה מאושר כשמצאה את עצמה באוורגולן ומולה סופי יוצאת מהבית הגדול.
היא צלעה ככל שיכלה.
כשהגיעה לסופי היא כבר לא יכלה להחזיק את עצמה.
לספר לסופי מה היה.
היא פשוט התמסרה לחיבוקה ולרגשות ששטפו אותה.

אחרי כמה ימים במרכז הריפוי. פוקספייר

צרחה קטנה יצאה מפיה כשניסתה להתרומם מהמיטה.
ידיה היו נקיות. צלקות קטנות מכסות אותן.
כל גופה מכוסה בשמיכות רבות.
מישהו מיהר לחדר. אלווין.
"איך את מרגישה? אל תשקרי לי"
מארלה גלגלה עיניים- מה שקצת כאב לה כשהתלווה לזה גיחוך -"אני לא כמו סופי"
אלווין חייך "יופי אז איך את מרגישה?"
"כואב לי בכל הגוף, אבל הידיים שלי מרגישות בסדר"
"כן זה הגיוני.. נשברו לך כמה עצמות וצלע"
מארלה הנהנה בהבנה.
"אני אקרא להורים שלך? למיטב ידיעתי זה לא עשה לאמא שלך טוב שנעלמת ככה"
מארלה נענע בראשה "אני חייבת לספר מה אני יודעת.. תוכל לקרוא לסופי ומי שצריך? ואז להגיד להורים שלי שאני בסדר?"
הוא הנהן בהבנה ופנה לשולחנו.
ואז התחרט "מה את יודעת?"
"למה?"
קולו נשבר "אני מניח שאני רוצה לדעת מי עוד מת.."
"מי מת חוץ מג'יזלה??"
אלווין נרתע לאחור מהידיעה.
ואז פנה אליה "טירגן"
עינה העלו דמעות.
ואז הוא פנה אליה "את הרגת אותה?"
"לא. הקירות נפלו עליה ואז התעלפתי"
הוא הנהן והלך למקשר שלו.
היא נשארה שם במיטה.
בוהה בתקרה החלקה והלבנה.
מה עוד הם איבדו?

           -----------------------------

מי שמח?😂
היא חיה תנשמו.
וג'יזלה אשכרה מתה.
אחרי שנות סבל רבות.

אולי כבר ניחשתם.. הפרק הבא רוב הסיכויים יהיה האחרון..
לא הוא יהיה הכמעט אחרון!✨
יהיה אותו ואז יהיה אפילוג כי חייב.
אבל לא לדאוג.. באפילוג לא יהיה הכל שליו וחיו באושר! בכל זאת צריך להשאיר פתח לשינוי 2😂❤️