אולי זה היה צריך לקרות

פרק 4

לוקה:
הנסיעה חזרה לאחוזה הייתה שקטה
ליאנה מאחורה נרדמה על הבחורה המסתורית בזמן שהיא בהתה מהחלון
אני ודיאגו החלפנו מבטים וחושבים על אותו הדבר
מה לעזעזל עושים עם הבחורה הזאת?
הרופא כבר מחכה לבדוק את הבנות ברגע שהגענו, דיאגו יוצא ומרים את ליאנה הישנה
ורוניקה יוצאת בזהירות ובהיסוס מהרכב מבטה נוחת עליי
מה אני עושה איתה לעזעזל
״בואי בינתיים תישארי אצלנו, תחלימי מהפציעות ונראה מה נעשה איתך״
היא מנסה להתקדם רק שהיא מאבדת שיווי משקל ונופלת
אני תופס אותה עוד הפעם
מבין שהיא איבדה הכרה
מה עברת שם קטנטונת?
תוך כדי שאנחנו עולים אל האחוזה אני לוקח שנייה להסתכל עליה
היא יפייפה למרות הפציעות והשיער הפרוע
היא הבחורה הכי יפה שראיתי כל חיי
הצליל של המעלית מוציא אותי מהבהייה ואני יוצא בקומה הראשית
אני מכניס אותה לאחד החדרים ומניח אותה בזהירות על המיטה
הרופא נכנס לבדוק אותה ומה שהוא אומר גורם לפנים שלי כמעט ולאבד את המסכה הקפואה
תת משקל
עצמות שבורות
חוסר בנוזלים
פאק והיא עדיין לא נשברה

ורוניקה:
אני פותחת את העיניים
אחרי כלכך הרבה זמן ישנתי כמו שצריך
הגוף שלי כואב
אני מסתכלת ורואה חדר בצבעים עדינים של לבן ושמנת
המיטה שאני שוכבת עליה כלכך נעימה ורכה
ליד שלי מחובר עירןי
יש מספר חבישות שמכסות את גופי
איפה אני?
״התעוררת סוף סוף״
קולה המרגש והמוכר של ליאנה נשמע מהדלת
אוטומטית החיוך שלי עולה
לראות שהיא נראית בסדר ומרגישה טוב יותר מחמם לי את הלב
היא מתקדמת אליי ונותנת לי חיבוק
״ליאנה?? מה? איפה אני??״
ניסיתי לקום אבל הגוף שלי כאב שקול כאב יצא מפי
״היי היי תרגעי, יש לך שבר בצלעות את צריכה לנוח. את אצלי ואצל אחים שלי בבית הם באו להוציא אותי משם. כשאחים שלי הוציא אותנו איבדת את ההכרה, כבר כמעט ארבע ימים. את מוגנת עכשיו את בסדר״
היא חיבקה אותי ואני נאחזתי בה חזק מנסה להכיל הכל ולהיזכר
״רגע מ-מי הוציא אותי מהחדר ההוא?״
דמעות התקבצו בעיניי
״אח שלי הגדול, לוקה״
״את הצלת אותי״ לחשתי מבעד לדמעות ״למה?״
״כי את חשובה לי ורוניקה, את היית שם גם אם לא להרבה אם לא את הייתי במצב הרבה יותר גרוע״ אני שומעת משיחת אף ״אני לא יכולתי לתת לך להישאר שם, זה לא מגיע לך״
הדמעות החלו לרדת
״את הצלת אותי, ליאנה. תודה לך״
אבל הפעם זה היו דמעות של אושר
עוד כמה דקות שאנחנו פשוט יושבות מחובקות כמו בתא ההוא
ללא צורך במילים
״בואי אני אעזור לך, את בטח רעבה, שם זה השירותים והמקלחת סידרתי לך כמה בגדים שלי וסבונים וקרמים כל מה שרק תצטרכי, את צריכה עזרה?״
״א-אני לא יודעת מה לומר, תודה זה מעל ומעבר באמת״
״שטויות, את עזרת לי אז אני מחזירה טובה״ היא קורצת לי ועוזרת לי לקום
״אם את צריכה עזרה אני אהיה מחוץ לדלת״
אני נכנסת פנימה ומסתכלת במראה ומזדעזעת אני נראית רע מאוד
הפנים של חיוורות השיער שלי פרוע ומלא בקשרים הגוף שלי רזה מאוד שרואים את העצמות
לא אתייחס בכלל לכל הסימנים שעל גופי
הדמעות גלשו על הלחיים שלי
קיללתי את העולם קיללתי את עצמי שזה קרה לי
נכנסתי למקלחת ופתחתי את המים ונעמדתי מתחת לזרם נותנת למים להוריד ממני את כל החודשים האחרונים
אני סוף סוף מרגישה שהאבן ירדה מהכתפיים שלי
לא ידעתי אצל מי אני נמצאת ומי אלה האחים של ליאנה
אבל מסיבה מסוימת הרגשתי בטוחה
אני מסיימת להתקלח, יצאתי ושמתי על עצמי קרם שליאנה הביאה לי
בגדים חדשים
וסירקתי את השיער, קלעתי אותו בצמה
צחצחתי שיניים ושמתי גם קרם על הפנים ושפתון לחות
הרגשתי ונראיתי כמו בן אדם סוף סוף אולי שבור אבל בכל זאת

ליאנה הובילה אותי למטה אל המטבח שמה היו סירים עם אוכל והריח גרם לבית שלי להתהפך
כבר כמה חודשים שלא אכלתי אוכל אכיל
אחרי ששבענו התקדמנו אל הסלון
מעדתי ממשהו וראיתי את עצמי כבר נופלת רק שפתאום אני ההפך מליפול אני גבוהה באוויר
אני מעלה את מבטי ורואה אותו
אותו גבר שהציל אותי, אני רואה אותו בברור עכשיו
הוא היה עוצר נשימה, שיערו השטני היה פרוע מעט, עיניו הירוקות הסתכלו אל תוכי, קו הלסת שלו היתה חדה
הגבר הכי מושך שראיתי כל חיי
״פעם שלישית גלידה?״ קולו הגברי והעמוק אומר בחיוך
ואני נמסה, ומרגישה רטיבות בתחתונים שלי
מה לא בסדר איתי?
אני הרגע ניצלתי מאלוהים יודע ממי
כל הגוף שלי פצעים
ואני פאקינג נרטבת מהקול של הגבר שהציל אותי
״מ-מה?״ אני מוציאה בגמגום
הוא מגחך ״זאת הפעם השלישית שאת נופלת ואני מצליח למנוע את זה, את צריכה להיות זהירה יותר קטנטונת״
קטנטונת?
פעם שלישית?
הוא שם אותי בזהירות על הספה
ליאנה פותחת את הפה ״זה לוקה, הוא אחי הבכור, הקאפו של ניו יורק״ היא אומרת כמו שדרנית בטלוויזיה
לוקה מגלגל את עיניו ולוקח את ידי ושותל נשיקה רכה מסתובב על עקביו והולך
״קאפו?״ אני מרימה גבה לעבר ליאנה