אולי זה היה צריך לקרות

פרק 6

ורוניקה:
כמעט שלושה חודשים עברו מאז שאני גרה עם משפחת קרלה
ליאנה ואני התחברנו עוד יותר ונהיינו החברות הכי טובות
היא ואני חלקנו ביחד הכל, הבנו אחת את השנייה בלי מילים
במשך הזמן גיליתי יותר ויותר על העולם אליו נכנסתי
הברטווה והמאפיה של ניו יורק
לוקה ודיאגו היו כלכך שונים בסביבה החיצונית
לא משנה לאיזה מקום הלכו הם עטו מסכות קרח על פניהם ואי אפשר היה לקרוא שום רגש
אבל שהיינו רק אנחנו הם היו הכי ילדותיים שיש
טוב רק דיאגו
הצלחתי לבנות שגרה הצלחתי לבנות אמון עם המשפחה של ליאנה
אני לא יודעת איך ולמה הם הכניסו אותי אל תוך ביתם
אבל אני שמחה על כך
הם כאילו ממלאים לי מקום בלב שהיה ריק לזמן רב מידי
דיאגו לא הכי סמך עליי בהתחלה אבל מהר מאוד התחברנו
אני והוא היינו באותו הגיל
עם הזמן הוא התחיל להיות ממש כמו שהוא אל ליאנה
אח מגונן וזה חימם לי את הלב
ועם לוקה, עם לוקה התחברתי גם אבל תמיד היה שם עוד משהו מעבר
מין מתח בינינו
לא ראיתי אותו הרבה או דיברתי איתו יותר מידי
לא יותר מכמה מילים אבל הרגשתי את העיניים שלו עליי תמיד
ואהבתי את זה
אני יודעת שמה שאין בינינו לא יכול לקרות גם ככה
הוא רוצח הוא בן אדם אכזר הוא הקאפו ובאותה המידה הוא זה שהציל אותי
אני לא רוצה לחשוב מה יהיה עלי לעשות כשאצטרך לעזוב
אז אני נמנעת ומתרחקת כמה שאפשר
התחלתי לעבוד כמלצרית זה קשה אבל אני אוהבת זה ממלא לי את היום למרות שאני תמיד עם שמירה מרחוק
התחברתי לניו יורק והיא מרגישה כבר כמו הבית שלי ממש
הפציעות שלי החלימו ומצבי הבריאותי השתפר
לוקה  ודיאגו גם התעקשו על לממן לי טיפולים פסיכולוגיים הם התעקשו שאני וליאנה נלך אליהם כדי שנוכל לעבור הלאה מהעבר
מאז אותו סיוט היו לי עוד כמה ואני שמחה שהלכתי
הפסיכולוגית עזרה לי מאוד והרבה זמן שלא התעוררתי באמצע הלילה או נרתעתי מגברים
כמובן שהטראומה עדיין שם אבל נראה שאני לומדת לחיות איתה

״ניקההה״ ליאנה צורחת כשהיא נכנסת לחדר שלי
״אלוהים ליאנה תרחמי על האוזניים שלי״
היא צוחקת וקופצת לשבת על המיטה בזמן שאני עושה את הארגונים שלי לעבודה
״בואי נצא היום״
״לאיפה?״
״למועדון״
ליאנה יודעת את הסיפור של איך הגעתי לידי הרוסים ונראה שכן השלמתי עם מה שקרה אבל אני עדיין לא מרגישה בטוחה
״אני יודעת שאת מפחדת אבל זה המועדון של אחים שלי ואנחנו נהיה תחת שמירה כבדה לא יקרה לנו כלום אני מבטיחה״
ליאנה הסתכלה עלי במבט כלבלבי חמוד וחשבתי על זה עוד פעם ואמרתי ״נו טוב בסדר, אני אחזור מהעבודה ב22:00 נצא אחרי זה״
״יש יש יש יש אני אוהבת אותך״ ליאנה רצה אליי בחיבוק
״גם אני אוהבת אותך״ אני צוחקת

חזרתי מהעבודה וישר עליתי להתקלח
אחרי שיצאתי ליאנה חיכתה לי בחדר עם כמה שמלות לבחירה נעליים והתחלנו להתארגן
בחרתי בשמלה כחולה כהה שהגיע לאמצע הירך שלי
היא עטפה את גופי כמו עור שני והבליטה את כל המקומות הנכונים
אחרי כמעט שלושה חודשים המשקל שלי חזר למה שהיה בערך, התחלתי לעשות גם ספורט ונראיתי טוב, אהבתי את מה שאני רואה במראה
עם השמלה שילבתי נעלי עקב כסופות עם שפיץ ותיק תואם
״וואו ניקה את נראית מושלם, תסובבי הרבה ראשים היום״ היא קורצת לי ואני מחייכת
בלב מקווה לסובב למישהו מאוד ספציפי
ליאנה סלסלה את שערי ושיערה אחרי שהתלבשה בשמלה אדומה שבה היא הייתה נראית כמו נסיכה
התאפרנו עם שירים וצחקנו
אני בחיים שלי לא הייתי שמחה כל כך
התחלנו לרדת במדרגות רעש העקבים שלנו הדהדו בחלל עד שקול של שיעול עצר אותנו
דיאגו
״ולאיפה נראה לכן שאתן הולכות עם החתיכות בד האלה״
״למועדון״ ליאנה עונה בביטחון
״את קטנה מידי בשביל זה וחוץ מזה עם הדבר הזה את לא יוצאת״
״קודם כל אתה לא מחליט מה אני לובשת דבר שני יש לי תעודה מזויפת וגם אנחנו הולכות למועדון שלכם אז מה זה משנה״
דיאגו נראה חושב על זה ואז קורא
״לוקה תתארגן חמש דקות יוצאים למועדון״
ליאנה נאנחת לידי ולוחשת לא לוחשת לי
״בבון מגונן״
אני מחניקה צחקוק ודיאגו צועק מהמדרגות ״שמעתי את זה״
״תיחנק״ ליאנה צועקת חזרה ואני כבר לא יכולה להחזיק את הצחוק ומתפקעת
כמה דקות אחרי זה הבנים יורדים במדרגות ואלוהים נראה לי אני עוד שנייה קורסת
שניהם היו גבוהים וחטובים מאוד, שיערם היה דומה של דיאגו קצת יותר קצר ותלתלי מאשר של לוקה
הם היו נראים כמו אלים יוניים בחליפות
בעוד שאת דיאגו ראיתי רק כאח או חבר טוב לוקה גרם לתחתונים שלי להירטב
לעזעזל
הם התקדמו אילנו ולוקה עבר אותנו כאילו היינו אוויר
ליאנה גלגלה עיניים אבל אני לקחתי את זה אישי
מי נראה לו שהוא

נכנסנו למכונית ועישנו את דרכינו למועדון.