אולי זה היה צריך לקרות

פרק 10

לוקה:
אנחנו יוצאים אל הגג של הבניין
משם אפשר לראות את כל הנוף של ניו יורק
ידעתי שורוניקה לא תאהב מסעדה פלצנית או משהו כזה
ואז באתי עם הרעיון הזה
בפינה מסודרת פינת ישיבה עם שמיכות וכריות ליד זה שולחן נמוך עם כל מיני מאכלים
היא רואה את זה ועיניה ופיה נפתחים וגורמים לי לחיוך
היא מסתובבת אליי ״זה מהמם, בחיים שלי לא השקיעו בי ככה״ היא מתקרב ונותנת לי נשיקה קצרה על השפתיים
״בשבילך הכל קטנטונת, המטרה שלי תהיה תמיד להעלות חיוך על הפנים היפות שלך״
היא מסמיקה ומתיישבת
אני מתיישב לציד והיא מחסה אותי ואת עצמה בשמיכה
אני מתחילים לאוכל והזמן עובר במהירות
אנחנו צוחקים חולקים חוויות וסיפורים מכירים אחד את השני טוב יותר ופעם ראשונה אחרי כלכך הרבה שנים שמשהו בא לפני המאפיה
היא הפכה להיות כלכך הרבה בשבילי בכל כך קצת זמן ואם מישהו יגלה זה יהיה מסוכן
אחרי שסיימנו את הארוחה היא מתכרבלת לתוכי ואנחנו מסתכלים על השמיים
״תודה לוק על הדייט הכי מושלם שאי פעם הייתי בו״
״קטנטונת לא מגיע לך פחות ממושלם״ אני נושק לראשה
אנחנו נשארים צמודים לעוד כמה זמן עד שמחליטים להתקפל
אנחנו עושים את דרכנו חזרה אל האחוזה כשאני רואה רכב שחור עוקב אחרינו
אני פונה כמה פעמים בשביל לאשר את זה וצדקתי
אני מחייג לדיאגו שעונה אחרי כמה שניות
״דיאגו יש אחרינו מעקב תשלח תגבורת למיקום שלנו״
״קיבלת קאפו״
ורוניקה מסובבת את מבטה אליי ואז אל המראות מסתכלת
אני תופס את ידה חזק
״יהיה בסדר קטנטונת, את מוגנת״
״אני -״ מילותיה נקטעות כשצרור יריות מנפץ את השמשה האחורית
״תקחי את הכיסא אחורה ותתכופפי בין המושב לתא כפפות״ אני צועק
היא המומה ולא זזה
״עכשיו ורוניקה!״
היא יוצאת מההלם ועושה מה שאמרתי לה בזמן הזה אני לוחץ על הגז ודורך אקדח ומכוון ליורים ופוגע בגלגלים ככה שהאוטו מתהפך
רכב נוסף מגניח מאחוריהם ומתקרב אל הצד של ורוניקה
״שלא תעזי להרים את הראש ורוניקה תתקשרי לדיאגו תשימי על רמקול״ אני צועק ומנסה להתחמק מהם
יריות נוספות נשלחות והחלון מתנפץ וורוניקה צורחת
״ורוניקה אתם בסדר?״ דיאגו שואל בקול שקט
״איפה התגבורת לעזעזל דיאגו?״ אני צורח ושולח יריות לכיוון שלהם
״בדרך הם אמורים להיות עוד קילומטר לידך״
היריות ממשיכות
אני מעיף מבט על ורוניקה שרועדת ודמעות מכסות את לחייה
והלסת שלי ננעלת והעצבים עולים
הם ישלמו על כל דמעה שלה
התגבורת מגיעה ומצליחה לעצור אותם
״דיאגו תגיד להם להשאיר אותם בחיים ולשלוח אותם למרתפים, הם ישלמו על כל דמעה שיצאה מהעין של ורוניקה״
״קיבלתי, המסר הועבר קאפו. המשך הדרך נראה נקי. נתראה בקרוב״
השיחה מתנתקת וכמה דקות לאחר מכן אנחנו מגיעים ואני מזנק מהאוטו אל הצד השני ואוסף את גופתה הקטנה של ורוניקה אל חיקי
״את בסדר קטנטונת, נפצעת?״
״ל-לא אני בסדר״ היא מחבקת אותי חזק ״רק נבהלתי״
אני מחבק אותה חזרה ונושא אותה לכיוון המעלית לקומה שלי
אנחנו נכנסים לחדר שלי ואני מניח את המלאך שלי על המיטה
״זה החדר שלך״ קולה נשמע שקט
״רוצה לישון איתי?״ אני שואל בתקווה שתסכים רק רוצה אותה קרוב אליי
היא מהנהנת
״המקלחת שם יש שם את כל מה שתצטרכי . תוכלי לקחת בגדים מהארון שלי״
״מה קרה לבגדים שלי?״ היא שואלת במבט קצת משועשע ואני נרגע לראות שהיא בסדר
״כלום. אני פשוט רוצה לראות אותך בבגדים שלי״ אני קורץ ומתקדם אל הדלת ״אני עוד מעט אחזור קטנטונת״ ויוצא
אני יורד אל המרתפים ופוגש שם את דיאגו פבלו ומתאו
״הרוסים?״ אני אפילו לא צריך תשובה כדי לדעת
דיאגו מהנהן
״הם לא מוציאים שום מידע יעיל״
אני נכנס אל התא ורואה שלושה רוסים קשורים אל הכיסאות דם מכסה את פניהם
״אז ככה הגיע הזמן לשחק מה אתם אומרים?״
אני לוקח סכין ומתחיל לפשוט מהם את עורם
אני ממסמר את ידיהם וחובט בהם כאילו הם שק האגרוף שלי
הדם שנוזל מפניהם, הדם שמכסה על הרצפה והקירות יחד עם הצעקות שלהם לרחמים ממלאים בי סיפוק חייתי
מאז מה שקרה להורים שלי הפכתי לחיה, חיה שצמאה לדם

אחרי כמה שעות של עינויים אני מוציא אקדח ויורה בהם
שום תועלת הם לא הביאו בכל מקרה
אני עולה למעלה אל החדר ונכנס פנימה
אני רואה את ורוניקה מגולגלת בשמיכה ישנה
זה מרגיע אותי שלא תראה את כמות הדם שנמצאת עלי
אני מתקלח זריז ויוצא
שם בוקסר ונכנס מתחת לשמיכה ליד הקטנטונת שלי
היא מזהה בנוכחותי ומתעוררת
״חזרת״ היא ממלמלת בקול ישנוני
״תמיד קטנטונת שלי״ אני נושק לראשה ונצמד אליה כך שגבה קרוב לחזי
״אז מה בסוף כן סיימתי בדייט הראשון במיטה שלך ובמפתיע אני שמחה על כך״ היא מגחחת
אני מושך אותה קרוב יותר וחיוך עולה על פניי
אני נושם את ריחה ולאט לאט נרדם כשהיא בין זרועותיי.