אולי זה היה צריך לקרות

פרק 16

ורוניקה:
אנחנו נוחתים בסן דיאגו
משם המכונית באה לקחת אותנו אל בית המלון
יום השנה למוות של המשפחה שלי יהיה מחר
עבר כמעט שבע שנים מאז
הייתי בת 15, ההורים שלי יצאו לסבב בקניון כי אחותי הייתה צריכה דברים ואני נשארתי בבית כי לא הרגשתי טוב
אחרי שעבר כמעט ארבע שעות הרגשתי שמשהו לא בסדר כי הם לא התקשרו ולא כתבו
אחרי זה סבתא שלי באה אליי עם דמעות בעיניה וידעתי שזה לא טוב, היא סיפרה לי מה קרה, שנהג שיכור במהירות גבוהה נכנס בהם והרכב עלה באש וכשהגיעו המכבי אש וכוחות ההצלה זה היה מאוחר מידי
הנהג מת על המקום גם כן
העולם שלי התפרק בכיתי כלכך חזק וצעקתי
ההורים שלי תמיד היו שם בשבילי הם היו הסלע ששומרת ומגנה עליי תמיד
אחותי הקטנה הייתה המתנה הקטנה שקיבלתי היא הייתה רק בת 10
לא ידעתי איך אמשיך מפה
עברתי לגור עם סבתא שלי אחרי זה וכשהייתי בת 19 היא נפטרה מזקנה
המוות שלה גם היה קשה לי, היא גידלה אותי אחרי זה וניסתה בכל כוחה למלא את המקום החסר למרות שזה היה חסר טעם, אף פעם לא באמת החלמתי והתגברתי על הכאב של המוות של המשפחה שלי
כעסתי שנשארתי רק אני לבד
שהם השאירו אותי לבד בעולם
ירדתי במשקל ונכנסתי לדיכאון אבל אחרי כמה חודשים התאוששתי חזרתי להרגיש ולהאריך את החיים שיכלו להילקח ממני
סיימתי את הבית ספר בהצטיינות והחלטתי לטוס קצת בעולם
הייתי שנה בחול עד שחזרתי חזרה לסן דיאגו
נכנסתי ללימודים שנקטעו אחרי אותו ערב ארור במועדון אבל האמת שלא התחרטתי על זה
הרגשתי שזה מתוך חובה בכל מקרה
החיים שלי שינו את כיוונם במהירות בגיל כלכך צעיר אבל כל זה הוביל אותי לאיפה שאני היום
היום אני מאושרת
אולי כל זה היה צריך לקרות?

...

״איך את קטנטונת?״ לוק הוציא אותי מהמחשבות
״אני בסדר״ עניתי עם חיוך
השעה הייתה שעת ערב
״בואי נצא לאכול באחת המסעדות ואז נמשיך להסתובב אחרי זה קצת?״ שאלתי
הוא הנהן ויצאנו
שמחתי שלוק היה איתי
נכון שבשלוש השנים האחרונות זאת הייתה רק אני אבל התוספת שיש לך מישהו נוסף לפרוק לו זו הרגשה נעימה
״על מה את חושבת?״ לוק שאל אחרי שיצאנו מהמסעדת סושי והתחלנו ללכת ברחוב
״עלייך, על הזוגיות שלנו, אני מרגישה מבורכת שקיבלתי אותך, שקיבלתי מישהו שאכפת לו ממני״ חייכתי אליו
הוא נישק אותי ושם את מצחו על מצחי
״אני אוהב אותך ורוניקה ואני תמיד פה לנצח, לעולם לא אעזוב אותך, זאת הבטחה״
״הבטחה מהקאפו בטח זה רציני?״ אני משתעשעת
״הכי רציני שיש״

קמנו בבוקר והלכנו אל בית הקברות
לוק נשאר בכניסה ונתן לי את הפרטיות שלי והערכתי את זה
דיברתי קצת עם ההורים שלי ואחותי, סיפרתי להם על לוק ועל איך נפגשנו, ידעתי שאם היו חיים היו מתים במקום אבל הרגיש טוב לשתף אותם, בכיתי והנחתי פרחים ונישקתי לקברים שלהם
ביציאה לוק שתק ונתן לי מרחב לקח לי את היד והמשכנו ללכת
לא ידעתי לאן הלכנו אבל לא היה לי אכפת
נתתי לו להוביל אותי עד שהגענו למבנה
כשנכנסנו אליו הפה שלי נפתח
נכנסו לבית שמלא בצמחים ומלא בפרפרים חופשיים שמתעופפים להם שם
״אוהבת?״
״אתה משוגע, מה זה המקום הזה??״
כל חיי גרתי פה ולא ידעתי שזה קיים
אני מסתובבת ומסתכלת ורואה איך המקום מביא לי שלווה ומבריח אותי מהמחשבות והעצב
היה פרפר שהתיישב לי על היד והתפלאתי על כמה שהוא יפה
״יפה כמעט כמוך קטנטונת״ לוק נישק ללחי שלי
״תודה לוק שאתה פה ובאת, אני כלכך שמחה שיש לי אותך״ טיפסתי עליו כמו קואלה ולא עזבתי אותו מהחיבוק
״בואי קטנטונת הגיע הזמן לחזור הביתה״
״הביתה״, הוא הבית שלי, לא משנה איפה אהיה כל עוד הוא איתי אני מרגישה טוב, אני מרגישה מאושרת

הטיסה חזור הייתה רגועה יותר
היינו בדרך אל הבית ונכנסנו אל המעלית למעלה
״עייפה?״
״מאוד״
הוא נישק לראשי והתחלנו להתקדם פנימה אל הקומה הראשית
״מה.לעזעזל״ לוקה נוהם והגוף שלו מתקשח
ליאנה ודיאגו מרוחים על הספה
כל הבית הפוך
מלא עטיפות אוכל על הרצפה, בקבוקי בירה ריקים ועוד
שניהם מסתובבים עם פרצוף מבוהל על פניהם
ליאנה קמה במהירות ובורחת
״בוגדת״ דיאגו צועק לה
לוקה עדיין נוהם ואו שאני מדמיינת או ביוצא לו עשן מהאוזניים
דיאגו מתחיל לגמגם ״ל-לוקה מה אתם עושים פה כלכך מוקדם?״
אני סוגרת את הפה כדי לא להתפרץ בצחוק
אם יש משהו שלוקה לא סובל זה לכלוך ובלאגן
״תברח דיאגו, תברח״
״פאק״
דיאגו מזנק ומתחיל לרוץ למעלה במדרגות ולוקה מזנק אחריו
ואני נשארתי מאחורה מתפקעת מצחוק
ליאנה מציצה מעבר לקיר
״הוא לא פה, נכון?״
ואני מתפקעת מחדש