היילי
שבע שנים מאוחר יותר
התיישבתי על עקביי והבטתי ישירות לתוך העיניים היפות ביותר שראיתי מיימי. ירוק עז שלח עורקיו והתפשט לתוך כחול עמוק וצלול.
מקום בו היער פגש את הים.
מקום בו אהבתנו האסורה התמזגה בשלמות מצמררת ולא נתפסת. כשסקרתי את פניו היפהפיות, יכולתי לראות שילוב מרהיב של ג׳ייסון, שהיה נוכח בכל תו ותו - ושלי, בקצוות פניו, משהו בגבות, בשפתיים, בעיניים.
ריידן הקטן לא הסתפק בעולם אחד, הוא לקח הכל משנינו והפך לתערובת ייחודיות. לא אמרתי את זה כי הוא הבן הבכור שלי, אהבת חיי והמאהב הקטן שלי, ולא כי בלתי אפשרי ללכת יד ביד עם הגבר הזה, רק בן שש, בלי לשמוע נשימות נעתקות ואנשים לוחשים ונדהמים.
הילד שלי מחונן.
פאקינג מחונן.
הוא שונה. ידעתי מהרגע בו נולד שהוא שונה. הלידה הייתה קשה מאוד. הוא היה גדול ולא היה לו די מקום בתעלת הלידה שלי. הוא קרע אותי כדי לצאת החוצה, חשבתי שהמוות ייקח אותי, כי דרגות הכאב פרצו כל סקאלה. אבל כשהניחו אותו עליי הכאב שכך ופרץ של אהבה שלא האמנתי שאפשר לחוש הציפה את עולמי מעל גדותיו. דמעות ירדו מעיניי בלי הפסקה. התייפחתי. אחזתי את הנס הכי גדול שידעתי בחיי. הבאתי חיים לעולם. ג׳ייסון עטף אותי בזרועותיו. הוא לחש, ״שום דבר לא יוכל להתעלות על זה.״ הסיט את שערי והביט בעיניי הדומעות, מאוהב בי לא פחות מבתינוק שלנו. ״הבאת לי את המתנה הכי טובה שיכולתי לחלום לבקש ממך. את האלה שלי.״ הוא נישק אותי, גרם לי להרגיש כמו האישה הכי יפה ביקום למרות שהייתי פרועה, חיוורת ומזיעה, ולא התחלתי לדבר על האיפור המרוח. הוא נישק את ראשו של פרי אהבתנו האסורה שהפכה מותרת ומאז חיי השתנו לעד.
״תאמר לי את האמת, ריירוי,״ אמרתי בטון אסרטיבי גם אם ליבי נמס בקרבי מהילד הזה. הגבר הזה. אם לא דיברתי איתו באסרטיביות הוא היה עושה מה שהוא רוצה. ״יצאת למקום מיוחד עם אבא אתמול?״
המנוול החתיך הקטן הניח יד על הלחי שלי והרטיט את כולי.
״היינו בפיינטבול. זה נחשב מיוחד, אימא?״
נשמתי עמוק.
״אני לא חושבת שיש פיינטבול באמצע היער על הגבול עם טיחואנה.״ הגבול עם העיר המקסיקנית שהייתה בין הערים המסוכנות ביותר בעולם. ידעתי כי שתלתי אפליקציה מאתרת בטלפון של הקטן, אבל לא חשבתי להשתמש בה כד שמצאתי משהו בתיק שלו אתמול.
ריידן הקטן, שנקרא על שמו של אל הברק והרעם כבר ברגע ששכב עליי במיטת בית החולים והביט בי בעיניו המחשמלות, רכן כעת לנשק את הלחי שלי.
״למה שלא תספרי לי מה את יודעת ונסתדר?״
פערתי את פי ומשכתי אותו מאחורי האי במטבח.
״אתה מוכן להפסיק להתנהג כמו גבר בן שמונה עשרה? אתה בן שש, אדון קטן.״
״ואת בת עשרים ושש ומתנהגת כמו בת שמונה עשרה. אנחנו שווים.״ הוא קרץ.
צחקתי כל כך חזק. הילד גאון, אין ספק.
״בוא לפה, נוכל קטן.״ ניסיתי לתפוס אותו, אבל הוא חייך והתחמק ממני כמו שד מארץ השדים. רצתי אחריו לחצר בידיעה שאין לי שום סיכוי לתפוס אותו. לא יכולתי להשתלט עליו, רק אבא שלו ידע וחשדתי שגם זה זמני ביותר. בעוד שג׳ייסון היה גבר של חוקים, ריידן...
ריידן יהיה גבר של כאוס.
הוא קפץ מעבר לגדר כמו חתיכת נינג׳ה, הצדיע לי בשתי אצבעות וחייך חיוך נבזי.
״פיינטבול, אמא. פיינטבול.״ הוא הפנה לי הגב והחל ללכת.
״אתה מניאק כמו אבא שלך, רק בקטן. אוי, על מי אני עובדת? אתה אפילו לא קטן! אתה ענק בדיוק כמוהו.״
הוא לא שם עליי, המשיך ללכת ועשה לי חשק לטרוף אותו.
״בוא לפה יפה שלי, לאן אתה הולך?״
״להתאמן בסכינים.״ השיב ושלף שתיים מתקפלות מתוך החגורה שלו.
החנקתי צווחה.
״ג׳ייסון מגדל מפלצת. אלוהים אדירים, מה יהיה כשהוא יגדל?״ רטנתי לעצמי באמצע הגינה כמו מטורפת ונאנחתי. אני מאוהבת קשות ונואשת במפלצת הזאת. הוא שלי בדיוק כמו אבא שלו.
״ריידן!״ קראתי אבל ידעתי שזה לא יעזור. להפתעתי הוא הסתובב, כבר דיי רחוק.
״אני אוהב אותך, אימא. תני לי להתאמן כדי שאוכל לשמור עלייך ועל שייני כשאבא לא בסביבה.״
אם מקודם נמסתי, זה כבר היה וידוי הריגה. הוא רצה לשמור עליי ועל אחותו הקטנה.
״אני אוהבת אותך עם כל הלב והנשמה שלי, ריירוי. אל תשכח את זה. לעולם.״
הוא חייך את החיוך המרטיט שלו ונעלם מאחורי אחד הבתים בשדרה. פחדתי מהיום שהוא יעזוב אותי. ידעתי שהיום לא רחוק. אדם כמוהו אף אחת לא תצליח לשמור קרוב ליותר מידי זמן. גם לא אימא.
זרועות לוהטות נכרכו סביב בטני והחלישו את רגליי.
״תני לו להיות.״ ג׳יי לחש לאוזני ונישק את צווארי, מזרים את כל הדם לראשי בפעימות.
״אני דואגת לו. הוא בן שש, הייתי רוצה שיתנהג ככה. אני מתגעגעת לימים שהיה בן שנתיים ונתלה עליי כמו קופיף.״
הוא סובב אותי אליו ואחז במותניי.
״הוא לא ילד רגיל ואת יודעת את זה. מסגרות מוגדרות וקופסאות רק ידכאו אותו.״ ידיו טיילו על מותניי. ״אני מאמין בו וביכולות שלו. הוא צריך לחזק את מה שהוא אוהב, את מה שהוא עושה הכי טוב.״
ידיו גלשו נמוך יותר לבטן ההריונית שלי... ונמוך יותר.
״ג׳יי, השכנים. מדליין מסתכלת עלינו מהחלון.״
הוא גיחך.
״אז היא רואה את ההופעה הכי טובה בחיים שלה.״
״תראה, בעלה הצטרף לחגיגה. נראה לי שזה מחרמן אותם.״ אמרתי בידיעה שזה יטריף אותו. הוא הניף אותי מרגליי.
״ההופעה נגמרה.״ אמר ונשא אותי פנימה. צחקתי וחיבקתי את צווארו. הייתי מאוהבת בו כל כך, יותר מאי פעם. למזלי הוא היה בבית בסופי שבוע מאז שהוא קודם לסגן ראש מפקד הימ״מ ולמזלי הרב עוד יותר - המדים נשארו אותם מדים סקסיים בטירוף.
הוא השכיב אותי על הספה בבית החלומות שלנו שעיצבתי מאפס לגמרי בעצמי, רכן על עקביו בפניי וחלץ את נעליי. הוא התיישב ומשך אותי אליו. שנינו הבטנו בשאנון היפהפייה שלנו שישנה שנת ישרים על הכורסה. בטלוויזיה מואנה שרה על הים ועל החופש והלב שלי התכווץ בקרבי. לא יכולתי להרגיש ברת מזל יותר מכפי שהרגשתי גם אם הייתי בפאקינג גן העדן בכבודו ובעצמו. כאן שכן גן העדן שלי, אם נתעלם מהעובדה הקטנה שבעלי והבן הבכור שלנו נמשכו כמו חיות לסכנות, לאקשן ולאדרנלין.
״למה לא סיפרת לי שלקחת את ריירוי אתמול כדי ללמד אותו לירות באקדח?״ שאלתי והרמתי את עיניי לפרצוף האלוהי שלו.
״איך גילית?״ הוא זקר גבה וליטף את הבטן שלי, שפתיו מפזרות נשיקות חלומיות על כתפיי.
״הוא שמר קליע באחד התאים בתיק שלו. הוא לא היה שם שלשום, ופתאום בלילה כשכיבסתי את התיק מצאתי את זה. נסעתם ביחד אתמול, לא היה קשה לעשות אחד ועוד אחד.״
לא התכוונתי לגלות לו שניטרתי את הילד, רציתי לשמור את הקלף הזה לימים בהם אצטרך אותו.
הוא מתח את שפתיו.
״את יכולה לעשות אחד ועוד אחד?״
צחקתי כמו ילדה קטנה והכיתי אותו, הסתובבתי וטיפסתי עליו, רגליי מפושקות על אגנו.
״עם כל הכבוד לערכים שאתה מנחיל לריי, אתה מנחיל לו גם מניאקיות יתר. זה לא בריא, הוא גם ככה ישבור כל לב בפאקינג קליפורניה כשיגדל. לא חבל?״
הוא אחז בישבני ותמך בי שלא אפול.
״אני לא רואה את הבעיה, גם ככה אמרת שתגרשי כל בחורה שתתקרב אליו.״
חייכתי מלוא שיניי.
״אתה מתחמק מתשובה. למה לא אמרת לי? אני חושבת שהוא קטן מידי. אל תגזים. יש לו את כל החיים ללמוד. תן לו להיות ילד, ג׳יי.״
הוא הרצין וליטף את שערי, אהבתו כלפיי בוערת בעיניו בעוצמה חזקה מאי פעם.
״הוא ילד ולא ילד, היילי. ראית את האבחונים שלו, הוא מפותח הרבה מעבר לגילו. יש לו כשרון מולד, והתפקיד שלי כאבא שלו, בין השאר, הוא להוביל אותו למקסימום היכולות שלו. למימוש מוחלט של הפוטנציאל שבו.״
ליבי הלם בחזה שלי, אבל ג׳ייסון משך אותי לעברו. הנחתי את ראשי על כתפו הסלעית ושאבתי נחמה עמוקה ממגעו.
״אני פוחדת שהוא לא ירצה ללכת בדרך שלך.״ הודיתי.
״זה בסדר. הוא ילך בדרך שלו.״
אצבעותיי טיילו על גופו האלוהי, עיניי בשלו, לא מסוגלות לראות דבר אחר פרט אליו.
״אני מניחה שאתה צודק. ימים יגידו.״
