התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק תשע~

אליף
״סלואן, אתה בסדר?״ התקרבתי לעברו כשהוא נראה שהוא מנותק ונמצא בעולם אחר, בזמן שהאחות הבית ספרית הזמינה אמבולנס למאבי ורואן בינתיים ישב והמתין איתה בצד. ״אה? כן.. אני בסדר. מאבי?״ הוא ענה בבלבול. ״הזמנו אמבולנס, מחכים לו. היא בסדר פשוט כואב לה כרגע,״ המבט שלו נדד והוא נראה מאוד לא מפוקס. ״מארק. אני צריך את מארק. איפה מארק?״ הוא החל לשאול אותי והסתכל עליי במבט רציני. ״לא ראיתי אותו היום.״ אמרתי והוא נראה נואש. ״פאק. דקס פה?״ הוא המשיך לשאול והנהנתי. ״מה אתה צריך, סלואן?״ דקס התקרב לעברינו בדיוק ושאל אותו. ״כדור. אני צריך כדור.״ הסתכלתי על שניהם בבלבול ופתאום דקס הוציא כדור לבן והושיט אותו לסלואן. סמים. ״לא. סלואן, זאת לא סיבה לקחת את הרעל הזה.״ אמרתי אבל הוא לקח את זה בכל זאת. ״באמת שזה לא מעניין אותי כרגע, אליף. אני רוצה למות כרגע. את יודעת איך זה מרגיש?!״ הוא התיישב באיזו פינה בצד והחזיק בראשו. ״סלואן, הכול יהיה בסדר, אני מבטיחה.״ הוא ניער את ראשו. ״קל לך להגיד. איפה האמבולנס המזדיין הזה?״ הוא פתאום קם והלך לכיוון מאבי וכל המורים. ״כולם להתפזר, הכול בסדר. אליף, יאז ודקס בואו לכאן.״ שלושתנו התקרבנו אליהם. ״סלואן, אתה תיסע עם האחות הבית ספרית ועם מאבי ורואן באמבולנס. אמא שלכם בדרך. יאז, דקס ואליף. אין צורך שתצטרפו, אין מספיק מקום באמבולנס גם ככה וזה באמת מיותר.״ המורה אמרה והפרמדיקים הגיעו. ״רואן! תעדכן אותנו!״ יאז צעקה לעברו והוא הנהן. אחרי שהפרמדיקים סיימו לטפל בכל הדברים, האמבולנס החל לנסוע. ״בואי אליף, נלך לכיתה.״ יאז אמרה והתקדמנו. ובחטף, הצצתי לאחור והסתכלתי אל עבר סלואן, שהסתכל על אחותו מובלת אל בית החולים. ״אני מקווה שימצאו כבר דרך להוציא את הקליע, זה משבש לה את כל החיים.״ יאז המשיכה לדבר אבל לא כל-כך הקשבתי. ״אליף? את איתי?״ היא מלאה כפיים והעירה אותי ממחשבותיי. ״אה? כן..״ סובבתי את ראשי לאחור מתוך אינסטינקט, מין הסתם שסלואן לא היה שם. ״את יודעת ששום דבר טוב לא יצא מזה, כן? כאילו, זה סלואן. הוא סטוציונר ולך מגיע מישהו הרבה יותר טוב.״ היא אמרה והנהנתי. ״מה קרה?״ שון לחש לי ברגע שנכנסתי לכיתה. ״מאבי לא הרגישה טוב, אז פינו אותה לבית חולים.״ אמרתי בקצרה והוא התיישב לידי. ״אני בטוח שהיא תהיה בסדר. בטוח יעדכנו אותנו כשידעו מה איתה.״ הוא חייך חצי חיוך. ״טוב, כדי שנחזור ללמוד. ככה כדי שאוכל קצת להירגע.״ אבל לא נרגעתי.
אלה להפך, כל השיעור חשבתי עליהם. על חברתי הטובה, כמובן.. אבל גם קצת על אחיה.
סלואן
אני ורואן ישבנו בחדר ההמתנה יחד בבית החולים. הנחתי את ידיי על ראשי.
״אני דואגת לך, ואני יודעת שלא יוצא לנו לדבר בכלל וזה מפריע לי, גם בגלל כל מה שקרה.״ היא דואגת לי, ואני גרמתי לה להגיע למצב הזה.
אני אשם.
באותו יום שאריק אלקובי תפס אותי וחטף אותי כדי שרואן ומאבי יבואו, הייתי מסומם. לא ידעתי מה אני עושה. ואני נשבע, שהתכוונתי להתקשר רק לרואן או להזעיק עזרה מבלי לערב אותם. אבל במקום זאת התקשרתי אליה, כמו איזה אדיוט מחורבן.
״על מה דיברתם?״ רואן מלמל. ״היא אמרה לי שהיא דואגת לי ושזה מפריע לה שאנחנו לא מדברים יותר,״ עניתי והוא הנהן. ״אתה לא ראית את זה עד עכשיו?״
״יש לה אותך,״
״עדיין. היא צריכה את אח שלה. אתה תבין דברים בה שאני לא אוכל להבין אף פעם לא משנה כמה ארצה.״ הוא נאנח והוציא אוויר, בדיוק אווה יצאה מהחדר של הרופא.
״מה אמרו?״ שאלתי ישירות. ״טוב, הרדימו אותה עכשיו וגם קיבלנו הזמנה דחופה לניתוח.״ בלעתי גוש שחסם את נשימתי. ״מה זאת אומרת דחוף?״ שאלתי. ״ינסו להוציא לה את זה, אם לא יצליחו אז היא תעבור ניתוח מורכב יותר בעתיד.״ אני רוצה להיות במקומה. תנו לי להיות במקומה. לי זה מגיע, לה לא. ״סלואן, בוא ניכנס אליה.״ רואן אמר לי וראיתי בעיניים שלו שהוא כועס עליי. צודק, גם אני כעסתי על עצמי. ״לא.. אני אלך. אני לא יכול להיות כאן,״ אמרתי. ״אתה לא הולך, אתה חייב לה את זה.״ הוא אמר בעצבים, אבל נשארתי בעמדתי. ״תתקשר לברוקלין, תגיד לו שאני לא מגיע היום לתחרות ושיצטרך להחליף אותי.״ הוא חרק את שיניו והתקדם לחדר שבו מאבי הייתה. ״סלואן,״ אווה קראה ועצרתי. עוצר את הדמעות שעמדו לצאת ממני. אין מצב שאני אתן להם לראות אותי בוכה.
״מה את רוצה?״ אמרתי בזעם. ״איך אתה מרגיש?..״ היא שאלה. אפילו לא טרחתי לענות. הסתובבתי, ויצאתי מבית החולים.
אליף
״את באה היום?״ יאז שאלה אותי אחרי שסיימנו ללמוד. ״לאן? לתחרות? לא,״ היא נאנחה. ״למה לא? דווקא להפך, תלכי. תגרמי לו לקנא. אני גם ככה באה עם ג׳יימס אז את יכולה להצטרף.״ ג׳יימס היה החבר החדש של יאז. ועם כמה שאני חושבת שדקס הרבה יותר מתאים לה, עדיין פירגנתי לה. ״אמ.. טוב. גם שון נראה לי בא.״ אמרתי והיא גלגלה את עיניה. ״החדש הזה שנצמד לך לתחת?״ היא שאלה וצחקתי. כן. זה. ״הוא נחמד,״ אמרתי וחיפשתי בעיניי אותו. באמת שאני חושבת שאני והוא יכולים להיות חברים טובים. ״הם נחמדים רק בהתחלה, אחר-כך הם שוברים לך את הלב ועוזבים,״ היא מלמלה. ״אל תסמכי עליו כל-כך מהר.״ היא אמרה והדליקה סיגריה. ״ממתי את מעשנת?״ שאלתי בפה פעור. ״טוב, זה עושה לי טוב. אז מהזמן האחרון.. בערך.״ נאנחתי. למה, יאז?
מהרגע שהכרתי את יאז אמרתי שהיא בורכה.
בורכה ביופי טבעי בעקבות שיערה הבלונדיני ועיניה הירוקות הגדולות, הנקודות חן הטבעיות על פניה ועל חיוך כובש. כולן היו רוצות להיות יאז, אפילו אני. יש לי חברה מושלמת.
״את יודעת, גם את וגם דקס הזכרתם משהו לגבי הזמן האחרון, מה קרה?״ התגרתי בה. ״ראיתי אותו מנשק איזו בלונדה באיזו מסיבה שהייתי בה.״ מלמלה בכעס. סך הכול מאוד נחמד איתם. ״טוב, אני זזה לבית שלי כדי להתחיל להתארגן. אני וג׳יימס נאסוף אותך מהפארק, בסדר?״ שאלה והנהנתי ואז היא הלכה. בינתיים שלחתי הודעה זריזה לרואן כדי לשאול אותו אם מאבי התעוררה כדי שאלך לבקר אותה, אבל כשהתשובה הייתה שלילית, החלטתי ללכת אליה הביתה במקום זאת ולגנוב לה איזו שמלה. וכמובן, על הדרך להשאיר לאחיה המניאק איזה מסר מסוים.
סלואן
אחרי שהתמסטלתי אצל מארק, חזרתי לבית ובאמת ציפיתי לדפוק שינה עד התחרות. אבל העולם צוחק עליי.
כל החדר שלי היה הפוך ומבולגן, ועל השולחן, איך לא-
פתק.
״הלוואי ויכלתי לראות את הפנים שלך כרגע,
כמה מצער שאני עיוורת, אה סלואן?״
אליפה~
היא בכוונה גם כתבה. באמת, אליף. באמת. זה ממש מה שהיה חסר לי.
שכבתי על המיטה והבטחתי להשאיר הודעה לעוזרת בית שתעבור דרך החדר שלי.
רואן: היא רוצה לראות אותך.
רואן שלח לי הודעה. פאק. אני אח חרא.
סלואן: אני אבוא מחר, יש את התחרות היום..וזה חשוב לחוזה עם הסוכן ההוא.
רואן: אתה חושב שזה פאקינג מזיז לי? מה נסגר איתך סלואן? היא אחותך.
ואתה החבר הכי טוב שלי.
רואן: סלואן, אני יודע שלא קל לך כרגע, תאמין לי לאף אחד לא. אבל אם אתה יכול להקל קצת במשהו, ולעשות טוב, למה שלא תעשה?
כי בפעם האחרונה שניסיתי לחייך אל העולם, העולם סטר לי בפנים וגרם לי לאבד כמעט את אחותי.