התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק תשעה עשר~

סלואן
אחרי שהורדתי את אליף בבית של דקס וליוויתי אותה, נסעתי לאיפה שמארק נמצא. אני מרגיש שאני צריך את מה שהוא מספק לי. אין לי יותר את דקס, אנחנו כמעט בכלל לא מדברים. ורואן? בכלל לא שומעים ממנו. אני יודע שהוא תפס את הצד של מאבי, כי הוא עיוור מאהבה. מאבי היא רעה וכפוית טובה. לפעמים אני שואל למה לא יכלתי להיות בן יחיד? או שתהיה לי אחות אחרת? פאק, רק לחשוב עליה עושה לי עצבים. "מה אתה מתוח?" מארק עישן מולי ונופף בשקית אוכל קטנה עם אבקה לבנה בפנים. "סתם.. עצבני על אחותי, וגם כל העניין עם אליף בכלל.." הוא הושיט לעברי סיגריה בחיוך. "אחותך ואליף, אה? תגיד, מה עם דקסטר ורואן? מזמן לא שמעתי מהם." מדברים על החמורים. "בשלהם, אני יודע.. כבר פחות." הדלקתי את הסיגריה. "אתה יודע, נכון בלילה שרואן נישק את הבחורה ההיא בכלוב?" "נו?" המשכתי לעשן. "זאת הייתה מאבי," הנדתי בראשי. "לא, רואן אמר לי. זאת הייתה סתם מישהי." הוא החל לצחוק. "אז רואן שיקר לך. שמעתי אותו ואת דקס מדברים על זה, מסתירים את זה ממך. גם אחותך הייתה במועדון באותו הלילה ורואן גרם לה להגיע למצב הזה, אבל תעשה את השיקולים שלך.. למי אתה מאמין? לאלה שהסתירו ממך את האמת ושאתה קורא להם ״חברים״? או לאחיך, כאן?" הוא טפח על שכמו. הם זוג עכשיו, ברור שדברים כאלה יקרו ביניהם. אבל.. אז הם לא היו, רואן היה עם עוד מלא בחורות.. בן זונה! "קח, זה ירגיע אותך." מארק הושיט לעברי עוד סיגריה. "גם אליף ידעה, אתה יודע." "הן החברות הכי טובות, ברור שהיא תדע. אבל זה לא מזיז לי." אני לצידה עכשיו. "אוקיי.. איך שאתה רוצה. אגב, המשקה הזה חזק. כדאי לך לנסות ממנו." הוא הושיט לעברי כוס שמייד אחריה.. הרגשתי מעורפל.. שיכור.. זרוק על מזרן.
***
פאקינג שיט. לא לא לא! אין מצב.. אין פאקינג מצב! קמתי בבוקר למאות הודעות של אנשים מהבית ספר וכאלו שאני מכיר, עם מידע שלא רציתי שיכירו בו.
מצטער לשמוע, אחי.
לא ידענו סלואן.. אתה הכי לא נראה כזה.
איך לא סיפרת שאתה מאומץ??
אני לא מאמינה לזה.
אתה ואחותך מאומצים?? בגלל זה אתה שונא אותה??
היא לא אחותך האמיתית?
"פאקינג שיט!" התחלתי לצרוח ולהרגיש שאני מאבד את זה. לא רציתי שידעו.. לא רציתי שידעו..
הורים אלכוהליסטים?!
התעללות?? אתה חזק!
אתה לא עברת דבר כזה, אין מצב.
קמתי מהמזרון שהייתי זרוק עליו, ורצתי לעבר האופנוע. הסרחתי ממה שמארק דחף לי אמש. אבל זה לא הזיז לי, בחיים שלי לא רציתי להגיע מהר לבית הספר כמו שעכשיו אני רוצה. זרקתי את האופנוע בכניסה ונכנסתי מהר, מחפש את אליף בעיניי. לא סיפרתי לאף אחד אחר.
"סלואן?" הסתובבתי וראיתי את מאבי מאחוריי, פנייה לא הראו שום רגש. "את יודעת מי עשה את זה?" שאלתי אותה ישירות והיא הרימה את גבותיה. "לא, אני לא יודעת. גם לא סיפרתי לאף אחד חוץ מרואן, שהוא בחיים לא היה מפיץ את זה." לעזאזל! היא צודקת. "למה זה כל-כך אכפת לך שידעו?" הסתכלתי אליה בעיניים פעורות. "כי זה פאקינג החיים שלנו! איך לא אכפת לך?" היא הרימה את כתפיה. "יש דברים שהם יותר חשובים לדעתי.. איפה אליף?" שאלה והנדתי בראשי. "אני לא יודע, בטח היא לא קמה בזמן." "אוקיי.. אני פשוט רוצה לדבר איתה, זה-"
"מאבי, תחסכי ממני וממנה את כל מה שאת רוצה להגיד, אוקיי? זה כבר לא מעניין אותנו. בכללי, שיהיה לכל החבורה שלכם בהצלחה, אנחנו לא צריכים אתכם." אמרתי והתקדמתי הלאה, בזמן שהיא ממשיכה לקרוא לי מאחורה. לא ראיתי כלום. הרגשתי עדיין מטושטש וכאילו זה רק הולך ומחמיר. "וואו, אתה נראה גמור." שמעתי את קולו של מארק שיצאתי מהבית ספר מבלי שישימו לב. "יש לך משהו להביא לי שהוא יפחית את הכאב?"
"איזה? הפיזי או הנפשי?"
"איך אתה יודע?" שאלתי והוא הוריד את ראשו. "כולם כבר יודעים," הוא הושיט לעברי קסדה ועלינו שנינו על האופנוע. הכאב ראש שלי רק התחזק. לעזאזל, מה הוא דחף לי? נכנסנו לבית שלו, והתיישבתי על הספה שם. "ממי אתה יודע?" שאלתי. "אה.. עדיף שלא תדע, אני יודע כמו כולם.." זה רק עיצבן אותי יותר. "פאקינג תספר לי, מארק!" לא הצלחתי לזוז, הכאב ראש שלי..
"תבטיח שלא תתעצבן.." נתתי מכה לספה. "נו?"
"אני יודע את זה מאליף," לרגע הכאב ראש הפסיק. הסתכלתי עליו, רק הסתכלתי עליו, ושתקתי במשך העשר דקות הבאות. "לא.. אין סיכוי, היא לא סיפרה לך.. זה לא ממנה." הוא הניח את רגליו על השולחן שלפנינו. "היא זאת שסיפרה לכולם. למה שאשקר לך, אחי?" הנדתי בראשי. איזו סיבה יש לו לשקר לי? הוא דווקא תמך בנו..
"אני יודע שזה קשה לך, הבחורה שבשבילה יצאת נגד החברים שלך.." כבר לא שמעתי אותו, רק את העובדה שנתתי אוכל לעכבר. אני הולך לעשות לחרא הזה סוף.
"אני הולך לסיים עם זה," לא יכלתי ללכת אליה ככה ופשוט לתקוף אותה. אני לא יכול. אני צריך משהו חזק לפני.
אליף
היום לא כל-כך הרגשתי טוב, אז בגלל זה לא הלכתי לבית הספר. ניסיתי להתקשר לסלואו כל היום אך הוא לא ענה.
אני לא יודעת להסביר אבל.. קרה משהו. אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה. פתאום שמעתי את דלת החדר נפתחת- ידעתי שזה הוא. "סלואן?" קראתי ולא שמעתי קול. התקדמתי לעבר דלת הכניסה, וראיתי אותו מתנדנד ומחזיק בכיסא. עיניו אדומות ושיערו מבולגן, מה עבר עליו?
"את... איך יכולת לעשות לי את זה?!" הוא הצביע לעברי והשתעל. "מה? מה עשיתי?" שאלתי בתמימות. "אתה בסדר?" התקרבתי אליו והוא התרחק ממני. "את כזאת שקרנית, דו-פרצופית," "מה? סלואן, מה קרה?" שאלתי בשנית. "משחקת אותה תמימה, אל תשקרי! אני יודע שאת הפצת את זה, אני יודע שאת סיפרת להם על זה! היה עדיף שתפגעי בי, שלא יהיה לך אכפת ממני כי לזה אני פאקינג רגיל! אבל למה למאבי, אה? למה? היא הייתה החברה הכי טובה שלך!" הוא ניפץ כוס זכוכית. הבנתי במה מדובר. מה שהוא סיפר לי אתמול. "סלואן אני לא סיפרתי לאף אחד!" צעקתי. "מארק סיפר לי הכול, והוא חבר שלי." "ומה אני? לא חברה שלך?" שאלתי והמילים שלו דקרו אותי בנשמה. כואב לי כל-כך. "את כלום, אף פעם לא הייתי בשבילי משהו." הוא מלמל. "סלואן, אתה מכיר אותי מילדות! איך אתה יכול להאמין לו על פניי?!" המשכתי להתווכח איתו. "כי הוא חבר שלי, לעומתך. את אף פעם לא היית חברה שלי. את פאקינג ידעת שזה נושא שכואב לי, שפכתי את הלב שלי בפנייך ואת? זרקת לי את זה בפרצוף!" הוא המשיך לצעוק. "ואני לא חשפתי בפנייך דברים שכואבים לי?!" המשכנו לצעוק זה על זו. "אז בטח המכות האלו דפקו אצלך משהו בראש!" הוא צעק וקפאתי. הוא התכווץ, והבין את הטעות שלו. "פאק, אליף.. אני לא התכוונתי לזה.." אמר ושפשף את עיניו. "הבנתי אותך." התקדמתי ללכת. "רק הפעם, אל פאקינג תטרח להתנצל! הסליחה שלך שווה לזבל שאתה מכניס לגוף שלך, כלום!" ארזתי את הדברים שלי בדמעות. "אליף.." מלמל. "אבל אתה יודע משהו? כנראה המכות האלו באמת דפקו לי משהו בראש, כי הייתי כל-כך דפוקה לכל מה שקשור אלייך! אז אתה צודק, לא מספיק שיש לי אבא אלכוהליסט מסומם, עכשיו גם מצאתי לעצמי חבר כזה!" הוצאתי אוויר והדמעות חנקו אותי. "אז באמת אני דפוקה. אני כל-כך דפוקה, סלואן." פעם ראשונה שראיתי שיורדות לו דמעות. "לך תמצא לך פראיירית אחרת, אני סיימתי איתך." יצאתי מהחדר בידיעה מלאה שאומנם אני סיימתי איתו, אבל הלב הבוגד שלי לא.