התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק שניים עשר~

טריגר~
אליף
״מה, סלואן?״ קראתי והוא עישן סיגריה. ״מאבי יודעת, היא אמרה לי לדבר איתך.״ כן, גם איתי היא דיברה. ״בוא רק נסגור את זה יפה וזהו, מה שהיה היה ונשאר בעבר ושנינו נתקדם הלאה,״ אמרתי והוא הנהן ונשף מהסיגריה.
״את יודעת? אם שון הזה באמת היה אוהב אותך, הוא לא היה אומר לך שהפירוש של ״אליפה״ זה ״אליף יפה.״ התעצבנתי. ״למה? אתה חושב שאני לא יפה?״ אמרתי והוא הסתכל עליי והתחיל לצחוק. ״לא נתת לי לסיים,״ הוא הוציא את הסיגריה מפיו וקימט אותה על המדרכה. ״הוא היה אומר לך שהפירוש זה ״אל-יפה״. כי אם הוא היה אוהב אותך באמת את לא היית סתם אליף בשבילו, את היית האלה שלו, של כל עולמו אם הוא באמת היה אוהב אותך.״
וואו. דבר כזה לא האמנתי שאני אשמע מפיו של סלואן לעולם. ״אז למה אתה קורא לי ככה?״ שאלתי והוא גיחך. ״סתם בא לי להבהיר לשון הזה מי ראה אותך קודם,״ אוי אלוהים. סלואן.. מפלרטט איתי? ״תראה, סלואן אני לא יודעת לאן אתה חושב שזה יילך, אבל בוא נעצור כאן.
זה—״
״החיים שלי מספיק דפוקים. תני לי לפחות להנות איתך, אליפה.״ הוא לא לומד? ״לא במובן הזה. תגידי, את לא חושבת שאנחנו.. יכולים להיות סתם חברים?״ אה. ברור שלא חשבתי במובן הזה. וגם מה לעזאזל מאבי אמרה לו שגרם לו להתנהג ככה אליי פתאום? ״בוא נעשה משחק, מכיוון ששנינו דפוקים, כל אחד יספר בתורו מה הדפקה שלו.״ הצעתי והוא נאנח והנהן. ״טוב, תמיד הייתי דפוק, כמו שאני מניח שאת יודעת. אבל מאז שחטפו אותי, וכל מה שקרה.. כאילו הדבר האחרון שהחזיק בתוכי נשבר.״ אומנם אותי לא חטפו, אבל יכולתי להבין אותו. אבי תמיד הכה אותי, אבל מהרגע שאנס אותי לראשונה, הרגשתי.. הרגשתי מזוהמת. לא משנה מה עשיתי, הרגשתי מקולקלת.
אני יודעת שהבטחתי לספר לסלואן למה אני דפוקה כמוהו, אבל להגיד את זה? בפעם הראשונה?
״טוב, מאז שאני זוכרת את עצמי אני.. דפוקה. אבא שלי הוא.. הוא היה מכה אותי.״ הוא הסתכל עליי בפליאה והורדתי את ראשי מרוב בושה. ״מאבי יודעת על זה?״ הנדתי לשלילה. ״אף אחד, אתה הראשון.״ ראיתי איך הוא התחיל להילחץ אז אמרתי- ״זה קרה בעבר. אבל כמוך כמוני, משהו בתוכי נשבר.״ הוא הוציא אוויר ושפשף את עיניו. ״את יודעת, אליף. אני לא שונא אותך או משהו כזה,
פשוט.. מאז מה שקרה איתי ואיתך, זה גרם לי להסתכל קצת אחרת ו..את לא כזאת נוראית.״
״ההתחלה מעולה, אבל אתה צריך לעבוד על הסוף.״ צחקנו שנינו. ״מה שאני מנסה להגיד, אליפה.. זה שאולי לא יהיה כזה נורא אם.. ננסה.״ הרגשתי כאילו מישהו מסריט אותנו ועושים עליי מתיחה. ״מה..אתה רציני?״
״תראי, אפשר להתחיל בתור חברים.״
״אתה קודם צריך להוכיח לי את עצמך, ברור שקודם חברים.״ הוא השתתק וראיתי שהוא קצת נפגע, אבל אני לא מוכנה להיפגע מהמשחקים שלו שוב. לא מוכנה.
״אז, חברים?״ שאל והושיט לי את ידו ללחוץ.
״חברים.״ לחצתי לו את היד בחזרה ואז הסתכלתי על השעה בטלפון שלי, שיט כבר מאוחר.
קמתי מין המדרכה וסידרתי את עצמי, סלואן קם אחריי.
״כדי שאני אלך,״ אמרתי והוא הנהן. ״נתראה..״ אמרתי לו והתחלתי להתקדם לעבר הבית שלי במהירות, כי זה מלחיץ אותי ללכת בחושך לבד כאן.
כשהגעתי אל הבית שלי, ניסיתי לפתוח את הדלת. אך שהיא לא נפתחה, התחלתי לחפש מפתח ״פאק,״ מלמלתי כשגם התחיל בדיוק לרדת גשם. ״אמא? תפתחי לי!״ קראתי בקול. לא רוצה להתעסק איתם אבל אין לי ברירה, אני אתקרר. ״אמא בבקשה!״ דפקתי בחוזקה והרגשתי את הקור חודר לעצמותיי. הם בטוח שתו ובגלל זה הם לא שומעים אותי. ״תפתחו לי.. בבקשה..״ צעקתי בשארית כוחותיי האחרונים. התיישבתי ליד דלת הכניסה, ופתחתי את הטלפון שלי כדי לשלוח הודעה למישהו. מרוב הגשם והקור אפילו לא ראיתי למי אני כותבת, רק ידעתי שאני צריכה לרשום למישהו.
את/ה: אני תקועה מחוץ לבית שלי.
וכך, לא משנה למי ההודעה הגיע, ידעו שאני לא בסדר.
אני מקווה שלמי ששלחתי אליו את ההודעה באמת יתייחס לזה.
סלואן
אליף: אני תקועה מחוץ לבית שלי.
את/ה: אוקיי, מה קרה?
את/ה: אליף? את צריכה עזרה?
את/ה: אליף?
את/ה: אני בדרך.
לקחתי את הקסדה ויצאתי מהבית, עליתי על האופנוע והתחלתי לנסוע במהירות לביתה של אליף. ירדתי מהאופנוע והנחתי עליו את הקסדה.
״אליף?״ קראתי, אך לא זכיתי למענה. החלטתי לדפוק בדלת הבית אך גם שם לא זכיתי למענה. נו מה, היא עושה ממני צחוק? ״אליף?״ קראתי שוב והסתובבתי סביב הבית, עד שראיתי אותה. היא יושבת מקופלת בתוך עצמה. רק כשהבחנתי בה שמתי לב שיורד גשם, וכמה שהמצב חמור.
״אליף,״ ניערתי אותה והיא התחילה לרעוד בזרועותיי. ״פאק.״ מלמלתי והרמתי אותה בשתי ידיי. ״אני לוקח אותך לבית חולים,״ הצבתי עובדה. ״לא....בית חולים..״ מלמלה והמשיכה לרעוד. עזרתי לה לשבת על האופנוע ואז ישר התיישבתי על האופנוע וגרמתי לה להישען עליי. ״תחזיקי חזק, טוב?״ היא הנהנה והחזיקה בי כמה שיכלה.
התחלתי לנסוע בזהירות כדי שלא יקרה לה משהו.
כשהגענו אל הבית שלי, הרמתי אותה בזרועותיי בזהירות והכנסתי אותה דרך מרפסת החדר שלי ואז גם אני נכנסתי.
״הנה, תשכבי כאן.״ השכבתי אותה על המיטה שלי. היא קפואה כקרח, ועורה כאילו לא מספיק שהוא בהיר כמו שלג, הוא אשכרה מרגיש כך. ״אני אלך להכין לך תה,״ אמרתי ואז כשהיא קראה לי עצרתי. ״אתה יכול להישאר פה?..״ שאלה. ״את בטוחה?״ שאלתי, לא בטוח ששמעתי טוב. ״כן.״ התיישבתי על המיטה לידה והסתכלתי על פניה.
בהירות, ועיניים ירוקות. שיער שחור כפחם ושפתיים גדולות. היא מהממת. היא עצמה את עיניה והניחה את ראשה על ידי, שהתחילה לרעוד רק מעצם המחשבה שהיא אצלי בידיים. מרגישה.. בטוחה? אני לא סגור על זה.
שכבתי לידה והמשכתי להסתכל עליה ולחקור את פניה.
וככה, נרדמתי כשהבנתי שמה שכולם אמרו לי, היה נכון לגבי אליף.
אני יותר ממחבב אותה.