התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק עשרים~

אליף
הלכתי והתיישבתי בים, על ספסל פשוט. רציתי רק לשכוח. רציתי נחמה. פתאום הרגשתי יד מחזיקה בכתפי.
"מאבי?" קראתי והיא התיישבה לידי. "היי אליף," אמרה והסתכלה עליי. "איך.. ידעת שאני כאן?" היא גיחכה. "דקס," הנהנתי בהבנה. "בואי," היא פתחה את ידיה לחיבוק ופשוט נשענתי עליה וחיבקתי אותה, הוצאתי הכול.

"אני לא עשיתי את זה, אני נשבעת!" התפרקתי מבכי. "אני יודעת, ניסיתי להסביר לו, אבל הוא הלך והוא גם לא ענה לי. רציתי לספר לו שכבר ידעת." הנהנתי.

"את סיפרת לי," היא הנהנה. "אני מצטערת כל-כך, אני כל-כך מצטערת!" היא הנידה בראשה. "לא אליף, אני זאת שמצטערת. אני מצטערת שלא הייתי חברה טובה והסתכלתי רק על עצמי בתקופה הזאת."

"דקס?" היא הנהנה שוב. "התגעגעתי אלייך," היא אמרה והחזיקה בבטנה. "עדיין כואב?" היא סימנה בידה כלא חשוב. "אני צריכה לעבור ניתוח להשתלת ריאה," אמרה ופערתי את פי. "יש...סכנה?" היא הנידה בראשה. "לא, לא... אני לא אמות. אבל מספיק לדבר עליי, בואי נדבר עלייך." הנהנתי.

"קשה לי כל-כך, זה כמו אבן בלב." היא הנהנה. "אני יודעת," ישבנו שם במשך שעות, אפילו אני לא יודעת כמה.
אבל אני רק יודעת שהחברה הכי טובה שלי חזרה, הרגשתי קצת יותר טוב, אבל עדיין- חלולה, ריקה.

נסעתי לבית שלי, לא היה לי עוד איפה להיות. מאבי הציעה לי להיות אצלה אבל אני לא רציתי להיות תחת אותה קורת גג של סלואן, גם אם הוא לא שם.

פתחתי את הדלת וישר נשכבתי על הרצפה. "כל הזמן הזה!!" אבי החל להכות אותי ולבעוט בבטני. "הסתובבת עם גברים, זונה!" הוא צעק. אבל זה לא כאב לי.
לא משנה כמה פיזית יכאב לי נפשית יהיה כואב יותר, בלב.

"בבקשה תפסיק.." מלמלתי, דם החל לזלוג במורד מצחי, הנשימות הקצרות התחילו. אין לי אוויר. "חתיכת זונה! את אמא שלך הרגתי אז גם אהרוג אותך!" ניסיתי להשיב מלחמה אך לא הצלחתי. זכוכיות נשברו והתעופפו באוויר- אני אפילו לא יודעת ממה.

לקחתי חתיכת זכוכית בידי מבלי שהוא שם לב, הוא מתעסק בדבר אחר עכשיו- בלקרוע את בגדיי. הכנסתי לו את החתיכת זכוכית עמוק לתוך בטנו, עד כדי כך שהזכוכית החלה גם לחתוך את ידי. הוא השתנק מכאבים, ושכב בפינה.

הוצאתי את הטלפון שלי מכיס המכנס שלי ומייד התחלתי להקליד הודעה. אבל למי אני אשלח? למאבי אני לא יכולה, אני לא רוצה שהיא תלחץ- ככה גם ליאז ואין לי מי עוד.

המוצא האחרון שלי בלית ברירה- סלואן.
אני צריכה עזרה.
סלואן
ישבתי בבר, כבר לא התחשק לי לשתות אחרי שכל היום ישבתי כאן ושתיתי. הייתי פיכח לגמרי וזה הורג אותי.
כל מה שקרה, ובאמת.. הרגשתי שהיא באמת האחת שאני יכול לסמוך עליה.

"זה מה שאתה עשית כל היום?" הסתובבתי, מאבי ורואן עמדו מאחוריי. "מה אתם רוצים?" היא התיישבה לידי ורואן נעמד לידה כמו שומר ראש. "אליף היא לא זאת שהפיצה את זה," אמרה. "בסדר מאבי, מלפני שנייה שנאת אותה לא?" היא הנידה בראשה.

"אליף ידעה, מארק כל הזמן הזה שיקר לנו. זוכר ששברת את הרגל?" רואן אמר והנהנתי כמו רובוט. לא מבין על מה מדברים איתי.

"זה היה הוא, הוא הצטרף לקבוצת אופנועים שלנו בשביל למסור מידע לקבוצה המתחרה. גם הבחור שהטריד אותה במסיבה שאתה והיא הייתם?" הנהנתי שוב כמו רובוט, ראשי מורכן. "זה גם היה הם." קמתי מהכיסא. "זה לא נכון, מארק תמיד היה שם בשבילי."

"לא, לא מארק היה שם בשבילך. הסמים היו שם בשבילך, ודרך מארק היה לך קל להשיג אותם." מאבי הוסיפה. "אתה צריך להתנצל בפנייה," פאק. "אמרתי מילים נוראיות, היא בחיים לא תסלח לי." רואן לקח אותי לצד. "אתה אוהב אותה בכלל?" הסתכלתי עליו, והנהנתי.

"זה כואב," אמרתי. "אני.. אני אוהב אותה. רציתי להרוג את עצמי על המילים האלו, גם כשעדיין חשבתי שזאת היא. זה.." נשימותיי הפכו לקצרות. הרגשתי דמעות זולגות מעיניי. הטלפון שלי הבהב, והודיע על הודעה חדשה.

אליף: סלואן אני צריכה עזרה
אליף: זה אבא שלי.
אליף: [מיקום]

פאק. פאק. "אני חייב ללכת," רצתי לעבר האופנוע והשארתי את רואן ומאבי שם. נסעתי הכי מהר שיכלתי, עקפתי מכוניות בדרך והמשכתי ברמזורים אדומים.. הכול כדי להגיע אליה.

דחפתי את דלת ביתה וראיתי אותה שם, שוכבת ומדממת על הרצפה שבגדיה קרועים ואביה מעליה. "תעוף ממנה בן זונה!" דחפתי אותו ולקחתי את אחת מהזכוכיות שראיתי על הרצפה. כשבאתי לדקור אותו, חרדה שטפה אותי.

הוא.. האיש הזה, זה שהרס את החיים של אליף ואנס אותה, זה שהרס את החיים של מאבי, זה שהרס את החיים שלי, זה שאנס אותי, אבא שלי. הזכוכית נפלה מידיי והסתכלתי עליו איך הוא מחזיק בבטנו.

אליף דקרה אותו. עוד הפעם.

הסתכלתי לכיוונה והתכופפתי אליה. "קר לי," היא אמרה. "אני מצטער, אליף. אני מצטער כל-כך." חייגתי לאמבולנס. "תישארי איתי, בסדר?" החזקתי בידה.
"למה כל-כך קר כאן? אנחנו באביב, לא אמור להיות קר." היא רעדה ודמעותיי הרטיבו את פניה. שנינו רעדנו ביחד.
"זה בסדר, עוד מעט יהיה לך חם טוב?" ניגבתי את פניי.

הבטחתי והתפללתי שהאמבולנס יגיע בזמן. "אני מצטער כל-כך, אליף שלי. אני מצטער כל-כך אליפה." מחיתי דמעות. "אני מצטער שלא האמנתי לך," כשהאמבולנס הגיע והפרמדיקים נכנסנו, הכול הפך לשחור פתאום. הכול החשיך.

התיישבתי על הספסל מחוץ לחדר הניתוח, ובכיתי.