התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק שישה עשר~

אליף
״את יודעת, אני שמחה בשבילך. אבל כואב לי עליה ושלא תחשבי שאני מאשימה אותך לרגע.״ יאז אמרה לי בזמן שהתקדמנו לעבר הכיתה. ״היי, אליפה.״ פתאום שון התקרב אלינו. ״היי שון, מה קורה?״ שאלתי ויאז סימנה לי שהיא מתקדמת לעבר הכיתה. ״בסדר, איך אצלך? את
נראית-״
״מה קורה אל-יפה שלי?״ פתאום סלואן הניח את ידו על כתפי ונישק את מצחי. שון נראה בהלם.
״אה.. אתם זוג?״ שאל שון וסלואן הנהן. ״כן. הרבה מקנאים בי עכשיו אה?״ סלואן צחק אבל שון נראה פתאום כאוס.
״טוב, נחמד לדעת שהכול בסדר אצלך אליף. תדברי איתי.״ הוא אמר והלך ישר. "הבחור הזה נחש," מלמל סלואן ובחן אותי בעיניו. "למה? הוא נחמד. תראה, סלואן.. אל תבין אותי לא נכון, אני שמחה ששנינו נעזרים זה בזה כדי לעבוד על עצמנו אבל.. מאבי די פגועה מזה." הוא נאנח.
"זאת תמיד מאבי, אה? תראי, זה לא כל-כך מעניין אותי מה היא חושבת כשהיא עשתה את אותו הדבר. בכל מקרה, רציתי להגיד לך שיש לי היום תחרות ספונטנית רק עם דקס ומול איזה שני מתחרים שלנו. רוצה לבוא?" הנהנתי למרות שהרגשתי מועקה.
אני צריכה להתחיל לחשוב יותר על עצמי, ופחות על מאבי.
"צודק. זה בסדר אם אשאל את יאז גם?" הוא הנהן. "כן, תרגישי חופשי. את לא צריכה לבקש ממני רשות, אליף.
אומנם אנחנו ביחד עכשיו אבל אני לא הבוס שלך או משהו כזה." הוא השתנה בשניות. איך מקודם כשדיבר עם שון וגם כשדיברנו על מאבי הוא היה עצבני וקשוח, אבל פתאום כשדיברנו עלינו, עליי הוא נרגע. "בואי אני אלווה אותך. מתאים לי לאחר למתמטיקה." צחקתי וכיסיתי את פי.
"אני יכולה לבקש ממך עוד משהו?" שאלתי כשראיתי כשעוד מעט אנחנו מגיעים לכיתה שלי, ככה שלא יוכל לסרב לי או לענות לי. או.. גם לתת לי סיבות למה לא.
"בטח," הנהן. "רק אם אתה יכול.. להשתדל לא לעשות את הדברים שאתה עושה לידי?"
"את מדברת על הסמים?" והאלכוהול. אבל את זה לא אמרתי לו, זה קשוח מידי כרגע. וגם, מי אני בכלל שאגיד לו משום מקום תפסיק לשתות! אבל.. זה מתוך המקום הבטוח שלי. זה המקום הבטוח שלי מדבר- לא אני.
"כן. אני לא אומרת שתפסיק פשוט.. תמעיט." ראיתי איך הוא מתחיל להתעצבן וחיכיתי שיתחיל להתנגד אבל במקום זאת- "לא מבטיח, אבל אני אנסה. את אומרת לי שאם אני רוצה להשתנות זה גם הרגל שחייב להיפסק אה?" קרץ לעברי והרגשתי את החום עולה בי. פתאום, הוא נישק את הלחי שלי ולחש באוזני "נתראה בהמשך היום, אל-יפה שלי." והלך. נכנסתי לכיתה וניסיתי לא להראות מה אני מרגישה. את החום שבגופי, את ההתרגשות.
התיישבתי ליד יאז ושאלתי אותה לגבי המסיבה.
"בכנות אליף, אני לא יודעת. אני מרגישה רע לגבי מאבי ו-"
"למה זאת תמיד חייבת להיות מאבי? תמיד היא מרכז תשומת הלב, תמיד כשקורה לה משהו או שהיא עצובה כולם נעמדים דום. אבל כשפעם אחת ביקשתי ממך לבוא איתי למסיבה ולשמוח בשמחתי, את לא יכולה לעשות את זה. כי לא קוראים לי מאבי."
"אליף, מה נכנס בך? מאבי היא חברה שלך! ועוברת עליה תקופה מאוד לא פשוטה. אני לא יודעת מה היה ביניכן לפני שהגעתי לכאן, אבל לפי כל מה שראיתי היא תמיד הייתה שם בשבילך. אין פלא היא לא סיפרה לך—" היא תקפה אותי וקטעה את דבריה. "מה היא לא סיפרה לי?"  שאלתי והיא סירבה לענות לי. "יאז! מה היא לא סיפרה לי?" דרשתי לדעת שוב.
"אני לא יכולה להגיד לך. ובכנות, עכשיו אני מבינה אותה." לקחתי את חפציי ועברתי אל שולחן אחר. אני לא צריכה חברות כמוהן.
אני לא צריכה חברות בכלל.
אני כרגע אתרכז בעצמי ובסלואן. זהו.
התיישבתי ליד שון, וחייכתי לעברו- הוא לא החזיר לי חיוך. ״אתה כועס עליי?״ שאלתי והוא הניד בראשו.
״לא, אני כועס על סלואן. מהרגע שהגעתי הרגשתי שהוא שונא אותי. אה ו..מזל טוב, אני מניח.״ ״על מה?״ שאלתי.
״את וסלואן,״ אמר במרירות. העדפתי לא להמשיך לדבר איתו. עכשיו כולם כועסים עליי, אפילו שון.
אולי מה שאני עושה באמת לא נכון?..
כשהגיעה ההפסקה לא התחשק לי לצאת מהכיתה. הרגשתי שיש עליי מספיק לחץ. ההורים המתעללים שלי, מאבי ויאז, שון וסלואן.. הכול.
״אז הגעת לנקודת השבירה שלך?״ פתאום סלואן התיישב לידי. "כן," הורדתי וניגבתי את עיניי. "ממתי אתה בא לכאן?" שאלתי, הוא אף פעם לא נכנס לכיתה שלנו וממש התיישב. "טוב, רבתי עם דקס. ואני הבטחתי לך שאני אנסה פחות להשתמש, אז לקחתי סיגריה אחת ובאתי לכאן. אף אחד לא מתלהב מהרעיון שאנחנו יחד."
״כן.. לא בא לי ממש להישאר כאן. מתחשק לך אולי לצאת יותר מוקדם היום?״ הוא חייך. "את יודעת שאני תמיד בעד להבריז. אבל אי אפשר ללכת אליי, בטח מאבי נמצאת שם. ואלייך אפשר?" לקח לי כמה שניות לענות. אמא שלי.. טוב, היא זונה. אז היא בטח לא בבית ומבלה עכשיו עם לקוחות. ואבא שלי אלכוהליסט מכור, הוא לא יגיע הביתה עד השעות הקטנות של הלילה. "אז אפשר אצלי.. אם אתה רוצה." למרות שאני לא רוצה להיות שם, אבל אני מעדיפה גם לא להיתקל במאבי. "את יודעת מה? עזבי ללכת לבתים וסתם לשבת שם, מאחד עד עשר כמה את ספונטנית?"

סלואן
"צניחה חופשית?!" אליף חייכה כשהגענו אל המתחם. "כן, לפעמים שאני רוצה להיעלם לגמרי, אני בא לפה וצונח. זה כיף," היא נראתה בהלם, צחקתי למראה שלה ככה. "תקשיב, אם אתה רוצה למות או משהו כזה יש דרכים הרבה פחות כואבות." הבאתי לה את הציוד ועזרתי לה ללבוש אותו. "זהו?.. אין מדריך או משהו?.." המשכתי לצחוק. "אני אהיה המדריך שלך להיום. בואי, המסוק מחכה לנו." "אוקיי סלואן, אני מצטערת אם אי פעם פגעתי בך או אם אי פעם יצאתי רע כלפייך, עכשיו בבקשה אל תהרוג אותי." היא סימנה בבקשה עם שתי ידיה. "מבטיח לך שלא תמותי, בואי נעלה." כשעלינו למסוק אליף התיישבה צמוד אליי ולא זזה. "אוקיי, לא כזה נורא, כמה גבוהים אנחנו כבר?" שאלה. "עדיף שלא אגיד לך," קמתי והיא קמה אחריי והתחלתי לחבר את החליפה שלה לשלי.
"אנחנו צריכים לקפוץ ביחד כדי שלא יקרה מצב של נפילה. יש אצלך מצנח, אבל הוא לא רלוונטי כי נשתמש במצנח שלי. מוכנה?" שאלתי והיא נשמה עמוק, אחר-כך היא הרימה את ראשה. "אם אני אמות, תדע שממש ממש לא אהבתי אותך." גיחכתי וחיבקתי אותה חזק ואז..קפצנו.
"אני כבר בגן-עדן?" אליף צרחה. "לא כל-כך מהר, בייבי. תכננתי לי ולך הרבה דברים לפני שתגיעי לשם."
"ככה אתה שולח אותי למות?" "במקרה שלנו זה באמת ׳עד שהמוות יפריד בנינו׳ את לגן עדן ואני לגיהינום. "
"מי אמר שנהיה ביחד עד המוות, אה? זה רק ניסוי!" היא
צעקה ומשכתי בחוט כדי לפתוח את המצנח. מאז שצעקה את זה לא דיברנו, עד שנחתנו. "למה אמרת את זה?"