התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק שש~

טריגר-לבדוק
סלואן
״אז מה קורה איתך?״ אווה שאלה ומבטה היה מלא בתקווה. ״שום דבר מעניין.״ עניתי והיא הורידה את ראשה. ״תראה סלואן, אני מצטערת על כל מה שהיה, אני נשבעת שלא ידעתי מזה כלום!״
״עמדת בצד ולא הגבת בזמן שהוא סטר ונתן הוראה לאשפז את מאבי, וכשהוא איים עליי כל הזמן בזה שהוא יהרוג אותי. מול העיניים שלך! הבן-אדם בא אליי פשוט וכיוון לי אקדח לראש מול הפנים שלך ואת פשוט נתת לזה לקרות. כאילו לא היה אכפת לך אם אני אמות.״ לאף אחד לא היה אכפת. ״אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי אז.. אני לא רציתי שתמותו סלואן אני נשבעת. אתם הילדים שלא יכלתי להביא,״ היא ניגבה את עיניה עם נייר טישו שאין לי שמץ מאיפה הוציאה אותו. ״טוב, אתם לא ההורים שהיו צריכים להיות לנו. בדיוק כמו הקודמים.״ היא הסתכלה עליי במבט פגוע. זה היה קשה. ״אתה משווה אותי לזוג אלכוהליסטים מתעללים? סלואן, אני יודעת שמה שהוא עשה היה לא בסדר. אלוהים, זה היה נורא ועוד כשאני עמדתי מהצד. אבל להשוות אותי לביולוגיים שלך?״ הביולוגיים שלי. זה הצחיק אותי. בגיל שתיים-עשרה פאקינג חתכתי ורידים רק כדי שלא יהיה לי את הדם שלהם.
״רצית לדעת מה קורה איתי, איך אני מרגיש..זה איך שאני מרגיש.
סך הכול כולכם יכלתם העיקר לשים קורת גג על הראש שלנו אבל אתם לא יכולתם להביא לנו מקום בטוח, לא בדיוק שונה.״ היא השתנקה ואני הרמתי את כתפי. ״אבל מה זה מקום בטוח סך הכול, אה? מי צריך אחד כזה?״ התחלתי לצחוק ושכבתי על המיטה ואז אווה יצאה מהחדר. אני צריך סיגריה.
אליף
חזרתי אל הבית שלי כדי לקחת את הדף שבו רשמתי מספרי טלפון של כל מיני רופאים דרך כל מיני עמותות שיכולים לעזור לי, ובתוך תוכי התפללתי. רק שהוא לא כאן רק שהוא לא כאן.
״איף?!״ התקרבתי בשקט אל החדר שלי. רק שהוא לא ישמע אותי. ״איף!! בואי לכאן זונה קטנה שכמוך!״ פתחתי את הדלת של החדר שלי ופתאום הרגשתי שמושכים לי בשיער. ״אמרתי לך לבוא, נכון?!״ הוא העיף אותי אל הריצפה וראשי התנגש בקיר.
הוא שיכור. ״חתיכת זונה, בואי לכאן.״ הוא תפס אותי מהשיער וגרר אותי ברחבי הבית, לכיוון החדר שלו. ״לא, לא! אני
מתחננת!״ הוא סטר לי. ״תפסיקי לצעוק כבר!״ הוא המשיך לצעוק והרגשתי את הבל פיו טוב מאוד על פניי. ״תעזוב אותי.. אני מתחננת.״ הרגשתי שאין לי אוויר. ״מתחננת, אה? אני-״ דפיקה בדלת קטעה אותו, וכשהוא הלך לעבר הדלת, אני רצתי אל החדר שלי ונעלתי את הדלת וחסמתי אותה עם השידה הקטנה שהייתה אצלי בחדר. ״כמה כסף הרווחת?״ שמעתי אותו שואל אותה. ״לא היו הרבה לקוחות,״ שמעתי את אימי אומרת. ״לעזאזל אישה. אז תורידי קצת מחירים,״ הוא השיב לה ושמעתי משהו מזכוכית נשבר. ״הזונה הקטנה בבית, רק שתדעי.״ אבי אמר לאימי והתחלתי לחפש את אותם המסמכים.
אליף: ״אני יכולה לישון אצלך היום?״ שלחתי הודעה זריזה למאבי.
מאבי: ״את יותר ממוזמנת, רק תקחי בחשבון שגם רואן יהיה כאן, בסדר?״
אליף: ״זאת לא בעיה, אני אישן באורחים,״
מאבי: ״מעולה! אז אני מחכה לך:)״
אך כשבאתי לצאת מהחלון שנמצא בחדר שלי, הרגשתי בקבוק זכוכית מתנפץ על הראש שלי, והדבר האחרון שאני זוכרת זה את מילותיה של אימי. ״כלבה פתיינית,״
סלואן
״סלואן, קום.״ שמעתי את קולו של מארק מעל ראשי. ״לא רוצה,״ מלמלתי והוא החל לצחוק. ״בוא, בוא. המסיבה עדיין לא נגמרה.״ הוא אמר וקמתי ושיפשפתי את עיניי. ״איך ומתי לעזאזל הגעתי לכאן?״ שאלתי והוא המשיך לצחוק. ״אתה לא זוכר? אספתי אותך מהבית שלך והבאתי אותך לכאן,״ הוא אמר והחזקתי בראשי. ״מה השעה בכלל?״ שאלתי. ״שמונה בערב, הכנתי לך הפתעה.״ הוא קרץ. ״מארק, אני לא בעניין.״ הוא התרחק ופניו קפאו. כאילו הכיתי אותו קשות. ״אתה, אתה לא בעניין? ממתי?״ מהיום שבו זיינתי את החברה הכי טובה של אחותי. ״לא בעניין. אני רוצה רק לחזור הביתה, אתה יכול לקחת אותי?״ שאלתי והוא הנהן. ״בסדר.
קום, מבאס אחד. דווקא הייתי במצב רוח טוב היום.״ הרגשתי כאילו יש לי אבן בלב. ״מארק.. אני רוצה הביתה.״ לא האמנתי שהמילים האלה יצאו מפי אי-פעם. עלינו על האופנוע שלו, והוא נסע לעבר הבית שלי. עד שהגענו השעה הייתה כבר עשר בערב.
נכנסתי אל תוך הבית ובאמת שלא התכוונתי לצטט לשיחה של מאבי ורואן אבל כששמה של אליף עלה לא יכלתי שלא להקשיב.
״לא מתאים לה ככה לא להגיע, היא הייתה מודיעה.״ שמעתי את מאבי ממלמלת. ״היא גם מאוד משונה בזמן האחרון. רואן, אולי קרה לה משהו?״ שמעתי אותה משתנקת. ״אני בטוח שלא. אולי היא נרדמה או שנגמרה לה הסוללה. יהיה בסדר אוקיינוס. היא לא תבהיל אותך ככה ללא סיבה.״ גלגלתי את עיניי, ולקחתי מחדרי את המפתחות של האופנוע. החלטתי לנסוע לבית של אליף כדי לבדוק מה קורה. אם היא לא באה לכאן בגללי או שפתאום החליטה להיעלם. עליתי על האופנוע ונסעתי לעבר ביתה. אף פעם לא הייתי שם, גם מאבי לא. לפי מה שהבנתי ההורים שלה לא רוצים שיבואו אליהם הביתה. אין לי מושג למה, אבל עדיין ידעתי את הכתובת באופן מפתיע בעל-פה. ירדתי מהאופנוע ודפקתי על דלת הכניסה.
״אליף?״ דפקתי וקראתי. שמעתי שמישהו רץ לעבר הדלת ופותח אותה. זאת הייתה היא. היא נראתה לא טוב, שיערה וידיה היו ספוגות בדם וגם הבגדים, היא לא פתחה את הדלת עד הסוף והופתעה לראות אותי. ״סלואן?..מה..מה אתה עושה פה?״ היא שאלה אבל לא הצלחתי להזיז את פניי משיערה. ״את בסדר?״ פלטתי והיא הסתכלה לעבר הבית. ״כן, הכול בסדר. פשוט נפלתי במדרגות וקיבלתי מכה בראש.״ היא אמרה והעבירה את ידה בשיערה. ״מה אתה עושה פה?״ היא שאלה שוב, ורק אז התעוררתי על עצמי. ״את לא ענית למאבי והיא התחילה לדאוג, אז החלטתי לבוא לבדוק מה קורה.״ היא הסתכלה לעבר הבית. ״תגיד לה שהכול בסדר ושבסוף אני לא באה, אני.. אשאר כאן.״ הרגשתי את ההיסוס בקולה והנהנתי. ״בסדר, את רוצה שאקח אותך לבית חולים או משהו? זה נראה ממש-״
״אני חייבת ללכת.״ היא קטעה אותי וסגרה את הדלת. מוזר.
עליתי בחזרה אל האופנוע וחזרתי הביתה. כשנכנסתי, ראיתי את אווה, רואן ומאבי יושבים בשולחן ואוכלים ארוחת ערב. ״הו, בוא סלואן. תשב ותאכל איתנו.״ התיישבתי והתחלתי לסדר לעצמי צלחת. ״אז, מה פשר הארוחה הזאת?״ שאלתי. ״טוב..אני רוצה לשמוע איך עבר היום שלכם, אם יש משהו חדש, וגם סתם חשבתי שזה יהיה נחמד שפשוט נשב ונאכל ביחד. אז, מאבי איך היה היום שלך?״  אחותי שיחקה עם האוכל שלה. ״בסדר, רגיל.״ ענתה וידעתי שעכשיו הגיע תורי. ״אוקיי, ואיך שלך, סלואן?״ הנהנתי. ״רגיל,גם.״ אווה נאנחה. ״תקשיבו, אני מנסה להתקרב אליכם אבל אני לא יכולה לעשות את זה שאתם לא משתפים איתי פעולה.״
״מה את מצפה? שנתנהג כאילו לא היה כלום? באמת אווה, זה עדיין טרי.״ מאבי ענתה לה ברוגע כמה שיכלה וראיתי שרואן מחזיק לה את היד. ״לא, מאבי. אני לא מצפה שתתנהגו כאילו לא קרה כלום. אני רק רוצה שתנסו לבוא לקראתי כמו שאני באה לקראתכם.״ גלגלתי את עיניי ונשענתי על הכיסא. ״איך את באה לקראתנו? את רק מתעקשת כל הזמן להתחבר אלינו למרות שאנחנו אומרים לך שאנחנו עדיין לא במקום הזה איתך.״
״אז מה, מאבי? נהיה ברוגז לנצח?״
״אם צריך אז כן.״ היא קמה מהשולחן ורואן ישר קם אחריה.
״את פאקינג לא לומדת אה?״ אווה פערה את עיניה והסתכלה עליי.
״סלואן, תדבר יפה.״ צחקתי. ״לא לא. את לא עושה את זה איתי. אנחנו לא במקום הזה שאת יכולה לחנך אותי, אווה.״ היא נתנה מכה לשולחן. ״מה אני אמרתי לך לא להגיע איתה למצב הזה? אמרתי לך כבר מלא פעמים ואת כל הזמן מנסה למתוח את הגבולות האלה.״ היא קמה מהשולחן בעצבים. ״את אף פעם לא יודעת להתמודד,״ זרקתי לעברה והיא פשוט נעלמה והלכה.