התפקחות-סדרת הצטלבויות #2

פרק אחד עשר~

סלואן
״סלואן, קום.״ מישהו העיר אותי מהשינה. ״לא רוצה.״ מלמלתי. ״סלואן, קום נו. אני בסוף אשפוך עלייך מים.״ אמר והתחלתי לצחוק. ״כן בטח, נראה אותך.״ פתאום גל של מים שטף אותי וישר קמתי. ״תגיד לי מה אתה דפוק?!״ התחלתי לנגב את עצמי עם איזו חולצה שהייתה זרוקה ליד המיטה ורואן גיחך. ״אני לא מאיים סתם,״ הוא צחק וישב על המיטה שלי לידי. ״אם אתה פה להגיד לי שרבת עם מאבי או נפרדתם, תחסוך את זה ממני.״ הוא גלגל את עיניו. ״בחיים זה לא יקרה. ולא, באתי בשבילך.״ אמר וניגבתי את עיניי. ״שמעתי היה גרוע אתמול,״ אמר והנהנתי. ״ביקשתי דחייה.״ נאנח. ״באמת? אבל זה עלול לעלות לנו בחוזה עם הסוכן ההוא,״
״הסברתי לו את המצב, אמרתי שעוברת על כולנו תקופה קצת מאתגרת. רוצה לדבר על זה?״ לא כל-כך, אבל עד שיש לי הזדמנות לדבר איתו? ברור. ״תראה, אני יודע שאתה עמוס ומודאג עכשיו מספיק בגלל מאבי אז לא רציתי לבוא אלייך עם הבעיות שלי. אני לא יודע מה אני עושה, רואן. אני מרגיש כאילו כל מה שאני עושה לא טוב, ושאני תמיד יוצא חרא בסופו של דבר. אני.. אני מנסה אבל אני לא מצליח, אתה מבין? זה הכול רודף אותי, כאילו.. אני חנוק.״ הוא הסתכל עליי והנהן, ואז חיבק אותי. ״אלוהים ישמור רואן! יחשבו עוד שאני בקטע שלך!״ אמרתי והוא צחק. ״זה רק חיבוק, סלואן. כולם צריכים אחד כזה לפעמים. ולא ידעתי שהפכת לכזה דתי.״ גיחך ואז התרחק ממני. ״אתה צודק, יש עליי מלא דברים. יש את אחותי, את ההורים שלי, את הלימודים וכמובן שמעל כולם את מאבי שהיא הדבר שאני הכי אוהב מהכול. אבל, זה לא אומר שאני לא פנוי בכלל בשבילך, סלואן. ואתה יודע מה? זה מכעיס אותי שאתה בכלל לא מנסה לפנות אליי. אתה יודע, כשמאבי יצאה אחרייך מהכיתה, תאמין או לא, אני אמרתי לה לעשות את זה. היא רצתה לדבר איתך הרבה זמן ואני אמרתי לה ״לכי אליו, הוא צריך אותך עכשיו,״ אבל בסוף זה עלה לי בבריאות שלה. אז אם היית בא ואומר לי שאתה צריך אותי ברמה כזאת תאמין לי שאני הייתי נמצא שם.״ הוא נשם עמוק. ״ולגבי כל השאר.. אתה מתכוון שבגלל כל החטיפה שלך, מאבי, אליף וזה שלא הולך לך כלום אתה מרגיש מזעזע? כי קודם כל, תדע שכל אלה לא באשמתך, וזה מוצדק לגמרי שתרגיש לא טוב כי זה משפיע—״
״אפשר בבקשה את רואן שידבר איתי בשפת תכלס ולא בשפת מאבי?״ הוא הנהן וצחק. ״החיים שלך חרא אלייך, לא אתה אליהם.״ הוא אמר ושנינו צחקנו. ״הו, אני כבר מרגיש יותר טוב.״ אמרתי בכנות לגמרי. הייתי צריך את זה. הייתי צריך אותו. ״מבטיח לי שפעם הבאה תדבר איתי ולא תנסה לשלוח לי רמזים? בכל זאת אני גבר,״ הוא טפח על גבי. ״מבטיח.״ אמרתי, מתכוון לזה. ״אני.. יכול לראות אותה?״ חיוכו ירד מפניו. ״היא בחדר שלה,״ הוא אמר בקצרה. הלכנו אל חדרה ובדיוק איזו רופאה עמדה לידה.
אינפוזיה מחוברת לידה, אחותי אומנם מחייכת, אבל  שמחת החיים שלה, שאני מכיר כל-כך טוב, נעלמה ממנה. עיניה הכחולות כבויות וראיתי שרואן שם לב לזה, הוא כבוי בדיוק כמוה. ועכשיו הבנתי שהייתי מאוד אנוכי לגביו.
כעסתי על זה שהוא כבר לא לצידי כמו שהיה פעם, שהוא לא נמצא בזמן שאני צריך אותו..בזמן שהוא צריך שאני יהיה לצידו. פאק.
״סלואן?״ מאבי קראה והתקרבתי אליה, הרופאה יצאה. ״מאבי..אני..את..״ לא יכלתי לעצור את עצמי והדמעות פשוט יצאו להן. היא פתחה את ידיה, וסימנה לי לחבק אותה. ״אני לא יכול לעשות את זה,״ אמרתי ושמעתי את רואן נאנח. אני לא יכול לחבק אותה. אם אחבק אותה אתפרק. ״סלואן, בשבילי.״ היא סימנה לי שוב וחייכה.
חיבקתי אותה והדמעות לא הפסיקו לצאת. ״תהיה עם אליף, אבל אם תפגע בה אני אהרוג אותך.״ היא לחשה לי באוזן והסתכלתי עליה בבלבול. ״אני יודעת על מה שקרה אתמול.״ היא אמרה וקרצה. ״אני...אני לא יודע אם אני רוצה אותה,״ אמרתי בכנות. למה שאני אתעסק עם משהו שאני לא בטוח בו במאת האחוזים? ״אוקיי. אז תנסו. דיברתי איתה על זה גם, אתם רק צריכים לדבר.״ הסתכלתי אל עבר רואן והוא הנהן. ״אני לא בטוח בזה, מאבי.״
״נו סלואן, תן לי לפחות לעשות מצווה. ככה יהיו לי נקודות זכות כשאגיע לגן-עדן.״ היא צחקה אבל גם אני וגם רואן לא צחקנו. היא הסתכלה עלינו ברצינות, והיא התיישבה קצת. ״אוקיי, בבקשה בואו לא נדבר עכשיו על הפיל שבחדר. תראו, אני בסדר, פשוט חלשה..זה הכול. אתם לא צריכים להיות ככה רק בגללי, אם תהיו ככה בגללי אתם רק תחלישו אותי יותר.״ העברתי את מבטי בין רואן לבינה.
״אוקיי, אם זה יעשה לך טוב.. אני אדבר איתה.״ קמתי וניגבתי את עיניי ויצאתי מהחדר. ישר פתחתי את הטלפון שלי והקלדתי הודעה לאליף.
סלואן: יש סיכוי שאת באה היום? אנחנו צריכים לדבר.
סלואן: זה בשביל מאבי, לא בשבילי.
אחר-כך הבנתי שבשביל שאני אצליח בכלל לדבר איתה, אני צריך את מארק.
סלואן: אני צריך חומר חזק.
מארק: יש לי כמה.
סלואן: תביא את ההכי חזק, ובדחיפות.
מארק: סגור, אבל אני אוכל להביא לך רק מחר, יש לי תחרות שרואן שלח אותי לשם.
איזו תחרות? רואן בטוח היה אומר לי. אבל פשוט עזבתי את זה והמשכתי לדבר איתו.
סלואן: אין לך מישהו שיוכל להביא לי במקומך?
מארק: סורי:)
זרקתי את הטלפון מרוב עצבים והתחלתי להפוך את החדר שלי בחיפוש אחרי סיגריה. לפחות אחת תקל עליי.
כשלא מצאתי, פשוט שכבתי על המיטה והסתכלתי על התקרה. חושב ממתי לעזאזל החיים שלי הסתבכו ככה עוד יותר?
אליף
״את חושבת שהיא תאהב את הדובי הזה?״ יאז שאלה כשהגענו לביתה של מאבי. ״אין מצב שלא. תראי את הדובי הענק הזה, מי לא תרצה אותו?״ עניתי וצחקנו שתינו. לפני שנכנסנו אל החדר שלה, בדיוק רואן יצא. ״אה, אז נזכרתן לבוא.״ הוא אמר ושילב את ידיו. ״רק עכשיו יכולנו לבוא ביחד, היינו עמוסות—״
״תחסכי את זה ממני יאז, חשבתי שאיך שהלימודים יסתיימו אתן ישר תבואו, אבל היה לכן דחוף ללכת למסיבה ההיא.״ הוא הוציא אוויר. ״רואן, זה בסדר.״ מאבי הניחה יד על כתפו והוא שפשף את עיניו ואז התקדם לעבר הסלון.
״סליחה על זה, הוא קצת עצבני.״ היא אמרה ופיהקה. ״ממש סליחה מאבי, אנחנו..טוב, אין תירוץ.״ נאנחתי והיא הנהנה. ״אין לכן על מה לבקש סליחה. אני מבינה, הייתה מסיבה ורציתם ללכת, הכול טוב. עכשיו, אתן תיפגעו אם אגיד לכן שאני ממש עייפה?״ אה. היא רומזת לנו ללכת.
״לא, מה פתאום. נבוא בהזדמנות אחרת.״ יאז אמרה ומאבי שלחה לעברינו מבט מתנצל. ״טוב, יש לי אוטובוס עוד שתי דקות, נתראה מחר.״ יאז חיבקה אותי והתקדמה לעבר התחנה, בינתיים אני התיישבתי על המדרכה עד ששמעתי קול. ״מה קורה, אליפה?״