החיים שאחרי 2 🔮

פרק 37

הלכתי לעבר האיסוף מזוודות עם טאהיונג וגונגקוק. הם לא רצו לבוא כולם ביחד מהחשש שיזהו אותם.
הסתובבתי והלכתי להביא עגלה למזוודות. תודות לטאהיונג שדאג שלא יזהו אותי, אני עם המסכה השחורה שמכסה לי יותר מחצי פנים, איך הם מסתדרים עם המסכות האלה? כל כך מגרד לי...
אני פשוט לא רגילה כמוהם.
לקחנו את המזוודות וסידרנו אותן בעגלה.
״היי, זה לא...״ אחד מהאנשים הסתכל על טאהיונג.
״זה הזמן שלנו לרוץ.״ הסתכלנו אחד על השני, כל המבטים היו עלינו והתחלנו לרוץ עם העגלה.
צחקנו כשהגענו לוואן כשכולם מחכים לנו בפנים. הנהג הכניס את המזוודות ונכנסנו לוואן.
בכל צד היו ארבעה כיסאות וביניהם רווח למעבר. התיישבתי ליד טאהיונג וגימין ושיר התיישבו מולינו.
גונגקוק התיישב בצד השני ליד הוסוק וממולם ג׳ין ויונגי. נאמג׳ון התיישב מאחוריהם וסוקי התיישבה ליד הנהג.
״למה אתם מתנשפים?״ צחקקה שיר כשבחנה אותנו.
״הרגע רצנו כמו מטורפים, כמעט זיהו אותנו.״ השיב טאהיונג בהתנשפות.
״קחו.״ ג׳ימין הגיש לנו מים להירגע.
שתיתי את כל הכוס בשלוק, זה בול מה שהייתי צריכה.
״תשתי לאט, אנחנו לא ממהרים לשום מקום...״ טאהיונג צחקק והסתכלתי על גונגקוק שלא הצליח למחוק את החיוך.
״הייתי צמאה.״ השבתי בגלגול עיניים ומזגתי לי כוס נוספת.

נכנסתי הביתה לאחר שנעלתי את הנעלי בית והלכתי לחדרי.
כל היום הזה עייף אותי.
ראיתי את הפיג׳מה מחכה לי על המיטה והחלפתי את הבגדים.
ישר שסיימתי, קפצתי למיטה וכיסיתי את גופי בשמיכה הדקה.
עיניי לא חיכו עוד רגע ונעצמו.

״ג׳ני??? בוקר טוב...״ שמעתי את קולו של טאהיונג ובחרתי להתעלם.
״את בטוחה שאת רוצה לאחר?״ שאל וקמתי לישיבה בכעס.
״למה לאחר?״ אי אפשר לדעת מה טאהיונג מתכנן.
״יש בית ספר שמחכה לך, כבר שכחת?״ גלגל את עיניו.
״אני? שכחתי? לא, מה פתאום!״ קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים להתלבש.
ביקשתי מטאהיונג להישאר בחדר לרגע, ואספר לו סוף סוף.
בבקשה שיבין אותי, אני רוצה שיתמוך בי ולא יעשה בעיות על כך.
אחרי שלבשתי את המדים גרבתי את הגרביים, צחצחתי שיניים ושטפתי את פניי.
יצאתי מהשירותים והושבתי אותו על המיטה, לידי.
״טאהיונג, יש לי משהו לספר לך.״ החזקתי לו את היד. ״יש לי חבר.״
״זה בקהיון? חזרת אליו? האמת שאני מאוד אוהב אותו.״ חייך בהתרגשות.
״זה קצת מסובך...״ מלמלתי והשפלתי את מבטי.
״מה? טוב, לא חשוב...אני חייב לזוז, אני שמח שחזרתם.״ השיב ויצא מהחדר במהירות.
הייתי כל כך קרובה מלהגיד לו את האמת, הוא לא היה יכול לחכות עוד כמה דקות?

הגעתי אל דלת הכיתה ונכנסתי.
התיישבתי במקומי ופתחתי את הציוד על השולחן.
גונגקוק התיישב לפניי והסתובב אליי.
״היה לי הזדמנות גדול לספר לטאהיונג, אך הוא הבין לא נכון. הוא חושב שחזרתי אל בקהיון.״ נאנחתי בשקט.
״הכל בסדר, העיקר שניסית, את יכולה לנסות שוב היום, לפי המנהלת שלנו, רין, אין לנו כלום היום.״ חייך וניסה להרגיע אותי.
״אני שמחה שאתה מבין אותי ומחכה לי, זה לא מובן מאליו.״ חייכתי בהקלה.
הוא כל כך מתחשב אכפתי, נדיב, מהמם, מקסים...הצלצול נשמע לפתע ובמזל החזיר את עיניי למורה שנכנסה לפני שמישהו יגלה את הסוד שלנו.
המורה התחילה בשיעור ובמשך יום שלם שלימדה לא הצלחתי לתפקד כי חשבתי רק על גונגקוק ועל איך אספר לטאהיונג.
היום כמעט הסתיים, כל שאר הכיתות הלכו הביתה, אך המורה עדיין פה ועוזרת לנו עם העבודות על התסריטים.
ואחרי שהשאירה אותנו יותר משעה היא סוף סוף שחררה אותנו.
כולם מיהרו, לקחו את התיקים ויצאו כמה שיותר מהר.
״ג׳ני, חכי רגע.״ קראה לי לין, וסימנתי לגונגקוק שילך לפניי.
״רק רציתי להגיד לך שלכל דבר שתצטרכי, את יכולה תמיד לבוא אליי ולדבר איתי. אני פה ולא הולכת לשום מקום.״ מילותיה נשמעו ברחמים כלפיי.
לא ידעתי מאיפה היא הביאה את זה או אם מישהו דיבר איתה. אני לא צריכה את הרחמים של אף אחד.
״תודה, אבל אני בסדר.״
״סליחה שנפלתי עלייך, אבל אני מדברת איתך בתור חברה. אחרי שראיתי את הפוסט שלך על הקבר של אמא שלך חשבתי על כל מה שעברת, רציתי לדעת הכל בסדר ולהגיד לך שאני תמיד פה, לכל דבר שתצטרכי.״ חייכה.
היא בסך הכל דאגה לי, לא מאמינה שהגבתי אלייה בצורה מגעילה כזאת.
בלעתי רוק, ״את מדהימה! את יודעת את זה?״ חייכתי לתקן את חוסר ההבנה שלי.
״ורק עכשיו הבנת את זה?״ צחקה ומשכה בכתפה.
״טוב, בואי נלך.״ אמרתי והנהנה.
הלכתי לשולחן שלי והכנסתי את כל הדברים אל תוך התיק.
רעש חזק נשמע מכיוונה והסתובבתי אליה. כל הציוד שלה נפל לרצפה וכל העטים התפזרו ועפו לכל מיני מקומות.
הנחתי את התיק שלי על הכיסא והתחלתי לעזור לה לאסוף את הדברים.
״איך הכל נפל?״ הסתכלתי עליה המומה.
״אני קצת מגושמת...״ הסמיקה.
״קצת?״ צחקקתי והתעלמה. ״טוב, מצטערת. הנה, סיימנו.״ סגרתי לה את הקלמר והיא הכניסה אותו לתיק.
יצאנו מדלת הכיתה, ״רגע, הטלפון!״ נזכרה ורצה לכיתה.
נראה לי קרה לה משהו היום, זה נראה כאילו היא מושכת זמן...
״הנה הוא.״ נשמה להקלה והמשכנו ללכת.
עצרה אותי לפתע ליד השער ולא נתנה לי להמשיך ללכת, ״יש כמה בריונים והם מרביצים למישהו. נשאר פה, הכי בטוח.״ רעדה מפחד.
שחררתי את אחיזתי והסתכלתי על שבעה בריונים מכים תלמיד מהבית הספר. שבעה על אחד? זה כוחות? מה הם רוצים ממנו?!
״עכשיו אתה מבין?!״ שאל אחד הבריונים את התלמיד המסכן.
״מה עוד פעם אני צריך להבין?״ התגרה בהם התלמיד.
״מה לא מובן? תתרחק מג׳ני, אני לא אגיד את זה עוד פעם.״
הם אמרו את השם שלי? אני לא מאמינה שהתלמיד סובל בגללי.
הצלחתי לראות את הפנים של התלמיד וזיהיתי את גונגקוק החבול בפניו.
לא יכולתי להישאר במחבוא ליד הדלת, רציתי לעשות משהו אבל קפאתי במקום לאחר שראיתי את הסכין הכסופה והחדה יוצאת מהכיס של אחד הבריונים.
רצתי ועמדתי לפני גונגקוק. לא עבר שנייה והבריון נעץ את הסכין בבטני והוציא אותה. הכאב לא פסק ולחצתי חזק על המקום כדי שיפסיק הדימום הנוראי.
״לא!״ שמעתי את זעקתו של גונגקוק.
נפלתי וגונגקוק מיהר לתפוס אותי.
הסתכלתי על הבריונים שהתווכחו ביניהם. ״למה דקרת אותה? היינו צריכים רק לאיים עליו.״ אחד מהם כעס על הבן אדם שדקר אותי.
מה שהצלחתי לזהות בהם על הקעקוע של האריה המוזר על זרועם.
״טיפשה אחת! למה עשית את זה?״ דמעותיו הרטיבו את פניו החבולות.
״גונגקוק? ג׳ני? הכל בסדר?״ שמעתי את קולה של לין מתקרב אלינו.
״גו-נג-קוק אל תב-כה בג-ללי.״ גמגמתי מהכאב החזק שהשתלט עליי.
נשמתי לאט וניסיתי להשתלט על הכאב הנוראי, לא רציתי להראות לו שכואב לי.
גונגקוק הוריד את חולצתו וניסה לעצור לי עם הדימום שלא פסק.
עיניי נלחמו להיסגר, אך ניסיתי כמה שיותר להישאר ערה.
״תתקשרי לאמבולנס!״ ציווה גונגקוק על לין.
״ג׳ני, תשארי איתי, אל תרדמי. אני מתחנן, תשארי ערה.״ המשיך לבכות.
עיניי דמעו וחשבתי כבר שזה הסוף. אולי אהיה עם אימי עכשיו? אני אפגוש אותה סוף סוף, אין לי שום חרטות.
עיניי נעצמו ונרדמתי לבסוף.