(BxB) Smile, For Me • תחייך, בשבילי

אני כאן.

היי❤️‍🩹
הגעתם להצבעות מהר מאוד, מדהימיםם
קודם כל אני רוצה להקדיש את הפרק לכל מי שמגיבה פה באופן תמידי(התחלתי לתייג את כולן האמת אבל פחדתי לשכוח מישהי אז מחקתי) אז מי שזה בשבילה יודעת😙
וגם השיר שהוספתי, לא הפסיק להתנגן לי בראש כשכתבתי את הפרק אז הנה לכם.
אז הנה הפרק שהבטחתי, בחלקו כן יהיה חלק מההתקף חרדה, אבל אחרי שכתבתי את הפרק מנק' מבט של איתמר הרגשתי שזה גם קשה לי, אז מחקתי אותו(טעות מטומטמת אבל, בד''כ אני שמה בטיוטות שיישאר לי) ועכשיו זה מהצד של גיא אז אמר להיות קל יותר✍️
אז מטרה בסוף הפרק, תהנו!

גיא

אמרו לי שבכיתה יב' יש ימים מיותרים. אבל לא אמרו לי עד כמה.
ישבתי בשיעמום על הכיסא של המורה עם רגליים על השולחן שלה והפנים לכיוון הדלת. שאר הכיתה שלי פשוט ישבו בטלפון שלהם, או דיברו, חוץ משתי בנות שעשו איזה טיקטוק מפגר וחזרו על אותו הסאונד כבר ארבע מאות פעם, שקדח לי במוח עד ששאגתי עליהן שיכבו את הדבר המושתן הזה כבר. זה לא עבד.
זיו ואני התחרינו בזריקת עפרונות, עד שנמאס לו.
''אתה מבין שאנחנו כבר שעתיים יושבים פה בלי לעשות כלום?''
''כן, אני לא צריך אותך שתזכיר לי.''
''זה כי יש לנו מתמטיקה שעתיים אחרונות,'' ליה באה מאחורינו ושילבה ידיים.
''גם אותך אני לא צריך כדי שתזכירי לי, אני מספיק אומלל גם בלי זה,'' נשפתי לכיוונה.
היא גלגלה עיניים והתיישבה על השולחן. ''תעיף ת'רגליים שלך,'' היא אמרה.
''את מוזמנת לקפוץ לי.''
''אמרתי לך להעיף ת'רגליים,'' היא אמרה ודחפה את הברכיים שלי עד שהרגליים שלי נחתו על הרצפה.
''אני ארביץ לך כואב,'' איימתי עליה.
''אני מוכנה אם זה בא עם נשיקה,'' היא אמרה וקרצה.
אוי לא, היא שוב חותרת לשם. שמרתי על סבר פנים ציניות.
''מעדיף לנשק את זיו.'' הפטרתי בכמה שיותר זלזול שהצלחתי.
''עד כדי כך?" היא עשתה פרצוץ נעלב.
''אני חתיך.'' זיו אישר.
''לא ממש, אבל-'' התחלתי להגיד, ואז מאחורי ראשו ראיתי את איתמר חצי רץ, ואוחז בבטנו עם פנים ירקרקות. קרה לו משהו, זו הייתה המחשבה הראשונית שלי. אם מישהו פגע בו, אני פאקינג ארצח אותו במו ידיי, אני נשבע. כעסתי בתוכי על מישהו שלא הכרתי, וקמתי בחדות. ''כבר חוזר,'' זרקתי אליהם ויצאתי בעקבותיו, מספיק לראות את הדלת חירום נטרקת.
פתחתי אותה בתנופה, וראיתי אותו נתמך על החומה, ידיו מושכות בצווארון הוי של חולצתו, ראשו שעון לאחור והוא מתנשם בכבדות.
עיניו נפערו כשהוא ראה אותי.
''איתמר,'' אמרתי והצלחתי לשמוע את הדאגה בקולי.
הוא הניד בראשו בטירוף, נאבק לנשום.
''חם,'' הוא הצליח לפלוט, הזיעה ניגרת במורד מצחו ואל צווארו, והוא התפתל.
התקרבתי אליו בלי לחשוב, אחזתי בפרקי ידו ושיחררתי את אצבעותיו מהחולצה בכל העדינות שיכולתי לגייס, לפני שהוא יקרע אותה.
''תסתכל עליי,'' אמרתי לו בקול הכי מרגיע שיכולתי לגייס, למרות שעוד רגע נכנסתי לפאניקה בעצמי.
הוא נעץ את מבטו בקרקע, וראיתי את הדמעות שלו מתערבלות עם הזיעה. החזה שלו עלה וירד בטירוף.
הנחתי את שתי הידיים שלי משני צידי צווארו, מודה לאלוהים פעם ראשונה בחיי שהידיים שלי קרירות תמידית, גם ביום הכי חם של הקיץ.
''לאט לאט,'' אמרתי לו בשקט.
הורדתי את הידיים שלי לכיוון עצמות הבריח שלו, וניסיתי לשדל אותו לנשום ביחד איתי.
הרגשתי את הדופק שלו, וניסיתי לא להיבהל.
הוא נשען עוד אחורה אוחז בצלעותיו. ''כואב,'' הוא פלט.
''אני יודע,'' לחשתי, והנחתי את שני האגודלים שלי על שתי לחייו ואת שאר האצבעות מאחורי אוזניו שהגיעו עד לעורף שלו, והצמדתי את המצח שלי אל שלו. הוא עצם עיניים ועל פניו הייתה הבעה סובלת.
''תנשום איתי, בבקשה,'' התחננתי.
אחרי משהו שהרגיש כמו נצח אבל כנראה נמשך בערך 5 דקות, היציבה שלו השתחררה, הדופק הסתדר והוא רק נתן לדמעות לזלוג מתוך עיניו העצומות, שפתיו מתעוותות בכאב.
הנחתי יד אחת על העורף שלו ואת השניה כרכתי סביב מותנו והצמדתי אותו אליי.
''אני כאן,'' לחשתי לתוך שיערו. כתפיו רטטו בבכי והראש שלו התחפר בכתפי.
ראיתי את ידיו נקמצות לאגרופים ולאט לאט משתחררות, באיזשהו שלב הוא הרפה את כל כולו ושקע לכיווני יותר. הידקתי בו את אחיזתי ונתתי לו לנשום, להרגע, כל מה שהוא צריך.
באיזשהו שלב, הוא השתחרר טיפה, נשען לכיוון הקיר ולאט לאט קרס והתיישב. הפנים שלו היו אדומות, במיוחד העיניים.
התיישבתי לידו.
הוא הפנה את מבטו הצידה, ונשך את שפתיו.
הבנתי שהוא מתבייש ממני.
''איתמר,'' אמרתי בשיא העדינות. ''זה בסדר, אוקיי?"
''זה לא,'' הוא אמר.
''תסתכל עליי,'' התחננתי אליו.
הוא כיסה בכפות ידיו את הפנים שלו. ''אני כל כך דפוק.''
''לא,'' אמרתי בקול חד. ''שלא תעז, איתמר. שלא תעז להגיד את זה.''
הוא עצמו לא זז, אבל הכתפיים שלו שוב רעדו. הנחתי שהוא בוכה, ולא ידעתי מה לעשות.
אחרי כמה זמן, שהרגשתי שוב יותר בטוח לפנות אליו, רכנתי אליו.
''אני כאן אם תרצה לדבר על זה, ואני גם מוכן לשכוח מזה לנצח אם תרצה, בסדר? רק תגיד לי.''
הוא הרים אליי מבט, עם עיניים אדומות, הלב שלי נצבט. ''תודה,'' הוא אמר בקול צרוד.
הנדתי בראשי. ''לא.''
הוא בהה בי במבט לא מובן לכמה שניות, ואז היישיר אותו קדימה.
''תודה שנשארת.''
''אמרתי לך לא להגיד תודה, אבל אני שמח שהייתי פה בשביל לעזור.''
הוא הנהן ובלע רוק. ''אתה יכול ללכת.''
''רק אם אתה רוצה שאלך,''
הוא הניד בראשו בצורה כמעט בלתי מורגשת.
''אז אני פה.''
הוא אסף את הברכיים שלו אליו והניח את הלחי שלו עליהן, מבטו נעוץ בי.
''אני לא יודע למה זה קרה פתאום, לא היה לי כבר כמעט שנתיים,'' הוא התחיל להסביר.
הנחתי יד על כתפו. ''איתמר, אתה לא צריך להסביר לי כלום,'' הפצרתי בו.
''אתה בטח חושב שאני דפוק.''
''אני חושב שאתה מדהים,''
הוא פער את עיניו. ראיתי שזה נגע בו, אז המשכתי.
''כן,'' אמרתי בהנהון, ''להתמודד עם זה ועוד לתפקד כרגיל? זה מדהים.''
''זה לא.''
''איתמר, אל תתווכח. אני יודע מה אני אומר.''
הוא חייך חיוך רפה והשעין את סנטרו על הברכיים שלו.
בהיתי בו מהצד, גם כשהוא אחרי התקף כזה, הוא כנראה הדבר הכי יפה שנוצר אי פעם.
זה חזר אליי שוב, אני כנראה מאוהב,
אבל יחד עם זה, גמלה בי החלטה.
אני לא עושה עם זה כלום. אני לא אעשה שום דבר שיערער אותו שוב.
אני כאן בשביל להיות חבר טוב, לתמוך.
ואם הוא כן ירצה לקחת את זה צעד מעבר,
גם בשביל זה אני כאן.
אבל בינתיים, אני אחכה.

אעעע עוד פרק הגיע לסיומו🤙
סליחה על המריחה אבל בפרקים הבאים תיהיה הנשיקה המובטחת, פשוט זה הרבה יותר יפה אם בונים את זה✍️
אז, מטרה לפרק הבא: כרגע אנחנו על 364(מטריף)
אז לפרק הבא זה להגיע ל380!
יאללה, קטן עליכם ממשש..