(BxB) Smile, For Me • תחייך, בשבילי

אחים🙃

טוב, אז הפרק הזה יהיה.. טיפה שונה. קצת יותר להכיר את גיא, את המשפחה שלו וההתנהלות שלו איתם. סוג של לראות את הצד היותר רגיש שלו מעבר ל'ילד המצחיק והאנרגטי'. יש המשך בעלילה רק ב2 פסקאות האחרונות בערך, אבל מומלץ לקרוא את הפרק🤍
שלחו לי פידבקים,
ותהנו🌾

גיא

חיכיתי בשער של התיכון לאמא שלי. יש כמה יתרונות בזה שאמא שלך מורה בתיכון שלך, ולא, הקלות לא חלק מהעניין. יותר נכון הטרמפים, וגם הם, רק בימים מסוימים מאוד.

ראיתי אותה מתקרבת, צועדת על השביל ולצידה שתי תלמידות שפטפטו איתה. נופפתי לה.
היא נופפה חזרה והתקרבה קצת יותר אליי.
''היי גיאצ'וק,'' היא אמרה.
''היי אמא.'' לידה עדיין עמדו 2 התלמידות.
''איך הייתה המתכונת?" הלב שלי החסיר פעימה. לא ציפיתי לזה. טוב, זה היה יום מחורבן מכל הבחינות. גם הלך לי חרא, כשכל השכבה שלי יצאו בשמחה החוצה אני רק רציתי להתפרק ולדפוק את הראש שלי בקיר.
משכתי כתף ולא עניתי לה. גם למה התלמידות שלה בוהות בי?
היא כנראה הבינה, כי היא לחצה לי את היד בעדינות ונתנה לי מבט של 'נדבר בבית.'
''רוצה לנהוג?"
חייכתי. "כן!".
לקחתי ממנה את המפתחות והלכתי לכיוון החניה. משום מה התלמידות שלה עקבו אחרינו. ואפילו לא יכולתי לשאול אותה מה הן עושות כאן.
נכנסתי לאוטו, התנעתי, וכשכיוונתי את המראה מעליי פתאום קלטתי אותן יושבות שם. הפניתי מבט שואל לאמא שלי.
''אתה לוקח טרמפ את הודיה וליבי,'' היא אמרה וחייכה.
אה.
סעמק.
אמא שלי נחמדה מידי.
הן כיוונו אותי לבית שלהן, שאגב, זה חתיכת עיקוף ענק, וכשהן ירדו הן התחילו לצחקק ואמרו: "תודה איילת!" וברחו.
הרמתי גבות. ''ומה עם, תודה, גיא המגניב, שלקחת אותנו לבית ולא עשית תאונה?"
אמא שלי צחקה. ''שתוק וסע הביתה.''
הנסיעה הייתה בסדר, שמתי קצת פינק פלויד ברקע וזמזמתי עם אמא שלי. ראיתי שיש לה הרבה מה לשאול אותי אבל היא חיכתה לאחר כך.

נכנסו הביתה לבלגן אחד שלם.
אביה הייתה על הידיים של אבא שלי כמו ילדה בת 3, ושירה ונועה צעקו עליו בקול המציק שלהן.
''מה יש לכן, חולות נפש,'' אמרתי.
אבא שלי הרים מבט ונתקל באמא שלי, והבעת הקלה התפשטה על פניו.
''ערן, מה-'' אמא שלי הייתה בשוק.
''אי-מא!!" שלושת האחיות שלי אמרו בבת אחת. הרגשתי בבית משוגעים.
אבא שלי הוריד את אביה מהידיים שלו. ''אני לא יודע, הרגע חזרתי הביתה, הן רבו על ציורים או משהו.'' הוא נראה מבוהל, אף פעם הוא לא הצליח להבין מה עומד מאחורי השטויות שלהן.
''אלוהים שיעזור לי,'' אמא שלי מלמלמה, ואז עצרה את הצחוק בתוכה והלכה לברר מה קרה.
אבא שלי נעמד לידי ונראה מזועזע. ''בנות,'' הוא נשף.
צחקתי. אבא שלי חייך ונישק אותי במצח. ''מזל שלפחות יש לי בן בכור.'' הוא קרץ והלך לכיוון המטבח. זה מסוג הסיטואציות שגורמות לי להרגיש בן 8 בערך. עליתי לחדר שלי ונזרקתי על המיטה.
הצטערתי שבסוף לא יצא לי לדבר עם אמא שלי, למרות שכמו שאני מכיר אותה זה יבוא בקרוב.
שוב, הרגשתי בן 8. אני עוד רגע עושה 18, לעזאזל. אבל כנראה ילד נשאר תמיד ילד. או לפחות לפעמים.