(BxB) Smile, For Me • תחייך, בשבילי

שונא את החוסר וודאות.

היי לכם, מדהימים🤍
עקפתם את המטרה הקודמת כל-כך מהר, מטורפים-
מטרת הצבעות לפרק הבא בסוף הפרק הזה.
אזהרה אחת לפני הפרק,
מתואר כאן התקף חרדה באופן די מפורט,
ובתוך אחת שחווה כאלה יכולתי באמת לעשות את זה ממקור ראשון.
חוץ מזה, מקווה שתהנו🍂

איתמר

שכבתי במיטה, עייף. כבר עברו כמה ימים מאז ההצגה, אבל התסכול לא עזב אותי.
כלומר, גיא.
אני לא טיפש, הרגשתי שקורה משהו- אבל מה, לעזאזל?
המגע שלו על הלחי שלי עדיין צרב כמו ברזל חם, ולא הצלחתי להוציא את המחשבות האלה מהמוח שלי.
ניסיתי להרדם, אבל כמו תמיד, מחשבה אחרי מחשבה שהובילה למחשבה אחרת תקפו את הראש שלי והיד שלי התחילה לרעוד.
לא, בבקשה, לא.
נשמתי נשימות עמוקות, אבל כנראה שכמה לילות עם שינה טרופה עשו את שלהם, שנרדמתי מהר יותר מהרגיל.

**

אני שונא את החוסר וודאות הזה.
אני אוהב כשהכל ידוע לי מראש, מתוכנן, בהיר וברור.
אבל כלום לא היה לי ברור באותו רגע. ובטח שלא מובן.
או מאורגן.
יצאתי לכיוון התיכון, כשהמוח שלי כרגיל עמוס בצורה מטורפת, ורק רציתי שהיום הזה ייגמר כבר.
הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות, שאני מגיע אל הסף.
הלוואי והייתי טועה.

זה היה בשיעור אזרחות, שכהרגלו מובל בצעקות והתנגחויות.
הם דיברו על גירוש גוש קטיף ואיך זה מתקשר לדמוקרטיה, ופשוט היו שאגות מכל צד, והמורה, יאיר, ניסה להרגיע אותם.
הקולות שלהם קדחו לי בתוך המוח, והתחלתי לראות נקודות שחורות. הלב שלי הכפיל את המהירות שלו.
''זה שהיה משאל עם לא אומר שהייתה דמוקרטיה!"
"הם הוציאו פאקינג משפחות שלמות מהבתים שלהם-"
''זה היה בשביל שלום!"
''שלום בתחת שלי, אתה לא יודע על מה אתה מדבר-''
''לפעמים צריך להקריב."
''להקריב?? לכי 'זדייני, תראי במה ההקרבה הזאת עלתה לנו!''
''וחוץ מזה שגירוש זו לא הדרך,''
''כיתה יא', תרגעו-''
''אל תגיד לנו להרגע!"
הרגשתי שאני מאבד את זה.
אוויר. אני צריך אוויר.
הקולות התערבלו לי עם המחשבות, הראש שלי הלם.
הרמתי טיפה את הראש ושוב הנקודות השחורות חזרו. הכל נראה מוזר. לרגע לא ידעתי איפה אני ומה אני עושה שם בכלל. סרקתי באיטיות עיוורת את הכיתה, ובאותו רגע זה הכה בי, משהו פה לא בסדר. זה קורה לי שוב, אחרי שחשבתי שזה נעלם לתמיד. המחשבות מתחילות לעוף והגוף מתחיל להתכווץ, אולי אפילו לרעוד. אני מרגיש שהחום עולה ואני מזיע, בא לי פשוט לברוח, אבל אני מרגיש מוזר – איך אעמוד ככה על הרגליים? למה זה לא מפסיק? אני בסך הכל יושב והלב דופק כאילו אני באמצע מרוץ אולימפי, יבש לי בפה, כמעט ואין לי אוויר, אולי אני נחנק? ואם עד אז עוד הייתי מסופק לגבי זה, כרגע זה היה לי ברור, זה קורה לי שוב. ההתקף הארור הזה.
לקחתי את הקצת כוחות שהיו לי, ואין לי מושג איך אבל קמתי וכשלתי החוצה, אוחז בבטני.
הראיה שלי התערפלה אפילו יותר, והנקודות השחורות משתלטות.
אוויר. זה חוזר אליי שוב. אני צריך אוויר.
איכשהו הצלחתי לזכור במעורפל שבקומה מעליי, יש דלת חירום שמובילה לכרי דשא גדולים שכמעט אף אחד לא מגיע אליהם.
גררתי את עצמי בכוח במדרגות, מרגיש את הקיא בגרוני.
קר לי. חם לי. הקרביים שלי מתהפכות.
עוד קצת. עוד קצת. עוד קצת. אני כמעט שם.
חציתי את המסדרון, שמשום מה דלת אחת בו הייתה פתוחה, ודחפתי את עצמי אל הדלת חירום, נצמד אל הקיר.

למרבה החרדה- מישהו פתח אותה אחריי.

***
פרק קצר, קשה, אבל חשוב.
ספרו לי מה דעתכם💙
מטרה לפרק הבא, להגיע עד 355 הצבעות, מאמינה בכם וברצון שלכם לעוד פרק🥴😌
אוהבת אתכם❤️