(BxB) Smile, For Me • תחייך, בשבילי

כמיהה.

אומייגאד, 1k צפיות- זה מטורף. תודה לכם🤍
זה פשוט מדהים בעיניי אמאלה.
אז, הסבר קצרצר על הפרק-
קפיצת זמן של חודש.
מטרה בסוף הפרק, אה, וספוילר קטנטן, פרק הבא יקרה את מה שכולכם חיכיתם לו מלא זמן😏
יאללה, תהנו.

גיא

כמיהה.
כבר חודש בערך שאני מרגיש כָּמֵה.
הפכתי את המילה על לשוני, מנסה לעכל ולהפנים אותה.
כמיהה. כמיהה. כמיהה.
אני אוהב אותו עד שכואב לי, אני ממשיך לאהוב כשזה אוכל אותי מבפנים, ואני לא יודע מתי אפסיק.

זה היה החודש הכי כאוב ויפה שהיה לי אי פעם.
מצאתי את עצמי מצפה לערבים, שניפגש ליד התמרור הקבוע ונעשה את המסלול הקבוע שלנו ביישוב, מדברים על אמונות, תיאוריות, שטויות, ועל דברים שקרו לנו היום.
למדתי להכיר אותו יותר, את העומק שבו, הרצינות, החכמה, הטוהר, היופי.
לעזאזל, זה כאב לדעת שהוא כנראה לא יהיה שלי.

***
זיו, שחר ואני נכנסו אל החצר בביתה של ליה, שם היא וקשת ישבו ודיברו.

''דה בויז אר באק אין טאון,'' שחר אמר ונשכב על הדשא.
''מזל טוב,'' ליה קמה וחיבקה אותי.
''תודה,'' טפחתי על גבה והשתחררתי.
אני צריך להיות עירני הערב, ציינתי לעצמי. אחרת יקרה משהו. אני לא מטומטם, היא רוצה שיקרה משהו.
אני גם צריך לדבר איתה מתישהו, להסביר לה שזה לא          זה. הקול המציק ניקר לי במוח.
ניערתי את ראשי, עטיתי על פניי חיוך, והתקדמתי לכיוון קשת.
''את גם חוקית!" נתתי לה כיף. ''איך ההרגשה?"
''שנינו יודעים שזה אותו דבר.'' היא גלגלה עיניים.
''בסדר, תני לי להתלהב.''

**
זה היה ערב מתיש, במיוחד כי התחמקתי והייתי מרוחק מליה.
אני אוהב אותה, אני באמת אוהב אותה. אבל לא ככה.
הרגשתי רע שאני עושה את זה, אבל לא הייתה דרך אחרת.
אחרי כמה שעות, התחלנו להתקפל. הרמתי את המחצלת מהדשא, התחלתי לגלגל אותה והלכתי לכיוון המחסן להחזיר אותה.
אחרי שתי שניות בדיוק, הדלת נפתחה וליה עמדה שם עם שני בקבוקי שתיה, היא לא אמרה מילה, רק הכניסה אותם למקרר שעמד שם.
החלטתי שזה או עכשיו או לעולם לא.
''אמ, ליה,'' כחכחתי בגרוני.
היא הסתובבה ועל פניה הייתה הבעה פגועה.
''מה יש לך? אתה כל הערב מתעלם ומתחמק ממני.'' היא אמרה בקול נסער. ''עשיתי לך משהו?"
העיניים שלי התרחבו. ''לא, לא. את לא עשית כלום.''
''אז מה הבעיות שלך?"
חשקתי את לסתי. לא ידעתי מה לענות לה.
''אני מצטער,'' זה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי. פניתי ללכת משם, אבל היא תפסה בפרק ידי.
''חכה,'' היא לחשה.
הסתובבתי אליה, והיא התקרבה אליי.
היא שילבה את אצבעותינו והרימה את מבטה אליי.
''ליה..''
''בוא ננסה לצאת,'' היא הפילה את הפצצה.
''לא,'' פלטתי במיידיות.
היא שחררה את הידיים שלה משלי ונרתעה צעד אחורה, משלבת ידיים.
''טוב,'' היא אמרה בשקט ומשכה בכתפיה.
''לא, ליה,'' אמרתי לה בקול מתחנן. ''את מדהימה, אני אוהב אותך, אבל פשוט-''
''זה לא את, זה אני,'' היא אמרה ביובש וגלגלה עיניים. ''תחסוך ממני את החרא הנדוש הזה.''
''ליה,'' אמרתי לה שוב. ''אל תעשי את זה ככה.''
''לעשות את מה ככה?" היא התפרצה בזעם. ''אני כבר כמה חודשים מנסה, ואתה רואה את זה, אני יודעת שאתה רואה את זה, אז למה אתה מורח אותי? או בעצם, מה לא בסדר בי שאתה פשוט לא מוכן לנסות?"
''אני מצטער,'' זה הדבר היחידי שהצלחתי להגיד.
''הצער שלך לא שווה משהו, ואתה יודע את זה. אבל תענה לי, רק תענה לי על זה, למה לא?"
בלעתי רוק. ''את..את כמו אחותי.''
העיניים שלה הצטמצמו. ''לא באמת אמרת את זה עכשיו.''
''אני גם חושב שאני מאוהב,'' פלטתי במהירות, מופתע מעצמי.
העיניים שלה נפערו בתדהמה. ''מה? מי זאת? קשת?"
''לא.'' אמרתי ונעצתי בה מבט קשה. צבט לי שהיא ישר מניחה שזו בת, למרות שבעצם, זו לא אשמתה משום כיוון. אני זה שמעולם לא יצא מהארון.
זה הרגע? חשבתי בקדחנות. להגיד לה? לא להגיד?
הדחיפה שלה קטעה את רצף המחשבות שלי.
''עזוב, אני לא רוצה לדעת.'' היא אמרה ויצאה מהמחסן בסערה.
יצאתי אחריה, נבוך.
כל השאר כבר חיכו ביציאה, וזיו פיהק.
"מה קרה לכם?" הוא שאל ובחן אותנו.
''מי אמר שקרה משהו?" אמרתי בקלילות מעושה והתקדמתי ליציאה.
***
צעדנו, קשת ואני, שותקים.
רגע לפני שהגענו לצומת שבו אנחנו נפרדים, היא נעצרה.
''גיא,'' היא אמרה בעדינות. ''אתה בסדר?"
בחנתי אותה. ''תמיד. למה?"
''אתה לאחרונה עצוב.'' היא קבעה.
''אני דווקא שמח יותר מתמיד, אבל השמחה הזו באה עם עצב.''
''הו,'' היא אמרה. ''בוא נעשה את העיקוף.''
הנהנתי והצטרפתי אליה.
''אז,'' היא אמרה. ''רוצה שנדבר קצת?"
''כן.''
''מה קרה עם ליה?"
הכנסתי את ידיי לכיסים והרמתי מבטי לשמיים הזרועי כוכבים. נשמתי נשימה עמוקה לפני שעניתי.
''אני לא אידיוט. היא לא מטומטמת. וכולם שמו לב לזה. אבל אני פשוט לא חושב עליה בכיוון הזה.'' הסברתי לה.
''ועל מי כן?" היא שאלה בעדינות.
הסתכלתי עליה בפנים חתומות.
''גיא.. אמרת שאתה שמח יותר מתמיד אבל שזה בא עם עצב- אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר שיגרום לזה.''
''קשת,'' אמרתי בקול הכי רציני שגייסתי והנחתי את שתי ידיי על כתפיה. ''אני חייב לספר לך משהו. אבל תשבעי לי שזה לא יוצא ממך, תבטיחי לי.''
היא הסתכלה עליי ברצינות. ''אני מבטיחה.''
''זה מישהו.''
היא שמרה על הבעת פנים רגילה, רק הרימה את גבותיה בציפיה שאמשיך לדבר.
''נו.'' אמרתי לה.
''מה נו?" היא שאלה.
''תגידי משהו, תיהי מופתעת, לא יודע.''
''אין לי מה להיות מופתעת,'' היא אמרה בקול עדין והניחה את ידה על ידי. ''אבל עכשיו אני מבינה הרבה דברים.''
''נהדר,'' פלטתי במרירות והחזרתי את העיניים שלי לשמיים.
''גיא, אתה מבין שאם תספר גם לכל השאר, זה לא יפגע בכלום, נכון?"
''כן, אני פשוט לא מרגיש מוכן עדיין.''
''רגע.'' קשת נעצרה. ''זה זיו?"
''מה?!" צעקתי וקולי הדהד ברחוב השקט. הנמכתי את קולי. ''את השתגעת? איכס!"
''אוקיי, אוקיי, רק ווידאתי.'' היא צחקה.
''אני מזועזע שחשבת על זה מראש.''
''בסדר, סליחה, תרגע.''
''זה לא נסלח,'' הזהרתי אותה.
''אני אשרוד.''
המשכנו ללכת עוד כמה דקות בשתיקה.
''מי זה?'' קשת שאלה פתאום.
היססתי, אבל סמכתי עליה שלא תעשה מזה עניין.
''נכון שירי בן דוד?''
''האקסית של שחר?"
''כן, אחלה שירי. בקיצור, אח שלה.''
היא פערה את עיניה ושמה את היד של הפה שלה. ''אני לא מאמינה! החתיך הזה מכיתה יא?"
חייכתי חצי חיוך ולכסנתי אליה מבט. ''כן, הוא''.
''בהחלט יש לך טעם טוב,'' היא נתנה לי אישור.
''תסתמי.''
''יואו,'' היא התעלמה ממני. ''אתם תיהיו חמודים ביחד.''
''אם ניהיה ביחד,'' נאנחתי והרגשתי דקירה קלה בלב.
''אתה לא חושב שהוא בקטע?"
''אין לי מושג.'' נאנחתי.
היא לחצה את ידי. ''יהיה בסדר, גיא.''
''כן, יהיה בסדר.''
***

איתמר: לא ידעתי שיש לך היום יומולדת.

גיא: כן, אני לא נוהג לעשות מזה עניין.

איתמר: ובכל זאת..18.. מזל טוב!

גיא: כן, תודה- עכשיו אני יכול לשתות והחוק יאשר את זה.

איתמר: חחח. בכל מקרה, אין לי מושג מה כותבים בימי הולדת. אבל שפשוט תיהיה מאושר תמיד.

גיא: תודה❤️

***

🌚🌚🌚
נהנתם? מקווה שכן🤍
מטרה לפרק הבא: 425 הצבעות.
מזכירה שאפשר להצביע לכל פרק בספר אם פספסתם, לא ספציפית לפרק הזה.
שבת שלום, נתראה👋