(BxB) Smile, For Me • תחייך, בשבילי

החמימות הזו.

היי לכם! החפירה הקבועה:)
קודם כל, תודה לכם על כל ההצבעות והתגובות. זה מדהים.
את הפרק הזה ממש נהנתי לכתוב, הוא מרגיש לי מרפא כזה, לא יודעת להסביר.
אז יאללה, תהנו! מטרה בסוף הפרק.

איתמר

השמש כבר שקעה לאיטה כשיצאנו משערי התיכון השומם.
צעדנו זה לצד זה בדממה בדרך לתחנת אוטובוס, כשגיא נעצר.
''בוא נלך ברגל,'' הוא הציע.
נעצרתי איתו. ''באיזה איזור של היישוב אתה גר?''
הוא אמר לי.
''הא, זה יחסית קרוב אליי. 10 דק' בערך,'' והסברתי לו איפה אני גר.
הוא הנהן בהתלהבות. ''זה גם לא כל-כך רחוק מכאן. מקסימום חצי שעה הליכה.''
הנהנתי אליו בחזרה והמשכנו ללכת לאורך המדרכה. הוא דיבר, ואני הקשבתי. מידי פעם הנהנתי. הפנים שלי עוד צרבו מבושה ומכאב.
הוא ראה אותי ברגע הכי נמוך שלי, הכי כואב. הוא נשאר לידי. הוא מדבר איתי. הוא מחייך אליי. הוא..הוא חיבק אותי.
המחשבות האלה גרמו לבטן שלי לגעוש, ולא מכאב.
לכסנתי אליו מבט; השמש השוקעת התנצנצה על משקפיו והתלתלים שלו נחו מפוזרים על מצחו.
''בקיצור,'' הוא התמתח. ''אני חושב שנכשלתי בהיסטוריה, או שעברתי על הקשקש. אבל מה אכפת לי.''
''גם אני אכשל בהיסטוריה,'' נאנחתי.
הוא טפח על שכמי והעביר בי גל של צמרמורת. ''אם 90 זה נכשל אתה באמת נכשל.''
''הלוואי ואקבל 90,"
''אתה תקבל יותר.''
''אם אתה אומר,'' משכתי בכתפיי.
המשכנו לצעוד לכיוון הבתים שלנו, תוך כדי שאנחנו מדברים על דברים שטותיים שמקלילים את האווירה, עד שהוא נעצר.
''כאן אני גר,'' הוא הצביע. ואז הוא נעץ בי את עיניו הענבריות.
''איך אתה מרגיש עכשיו?" הוא שאל, בוחן אותי.
הסמקתי תחת מבטו. ''יותר טוב, הרבה יותר. תודה.''
הוא הנהן וחייך. ''אני שמח לשמוע.''
ואז, הוא פשוט חיבק אותי שוב, וזה הרגיש לי כל-כך נכון, לא רציתי שהוא יפסיק אף פעם. אבל הוא הפסיק והתרחק.
''נתראה,'' הוא אמר, נופף בידו והתרחק.
עמדתי שם, בוהה בגבו ההולך וקטן.

**

נכנסתי לבית, מודה בשקט שאף אחד לא היה בשדה הראיה שלי, וחמקתי לחדר שלי.
להפתעתי, מישהי כבר ישבה שם.
''שירי?"
''מה קרה לך- למה אתה נראה ככה?!" היא נעמדה.
שיט. ''דבר ראשון,'' כחכחתי בגרוני, ''מה את עושה פה? ודבר שני, למה את נכנסת לי לחדר בלי רשות?"
היא כיווצה את עיניה.
''דבר ראשון, יצאתי חמשוש. דבר שני, מה קרה לך?"
''לא קרה לי כלום,''
''אל תשקר לי.''
''אני לא משקר,'' הלב שלי האיץ את פעימותיו. ''תצאי, אני רוצה לישון.''
''שב.''
התיישבתי.
היא התיישבה מולי.
''מה קורה לאחרונה, איתמר?" היא שאלה ברכות.
העיניים שלי התחילו לצרוב. נעצתי את מבטי בכוח ברצפה, מנסה להתכחש אל שירי.
''כלום,'' פלטתי בלחש.
''תספר לי.'' היא התחננה.
הנדתי בראשי בחזקה, מקווה שהיא תבין ותעזוב אותי להתבוסס בחרא של עצמי לבד.
היא לא הבינה.
''איתמר,'' היא הניחה את ידה על ברכי. ''אנשים אוהבים אותך, תסתכל. אני, אמא ואבא, טל מעריץ אותך..'' היא עצרה לנשום. ''יש לך את הראל, החברים בכיתה שלך שמעריכים אותך,''
נשכתי את שפתיי בכוח, מרגיש אותן מתחילות לדמם.
''זה לא משנה את עצם היותי דפוק.''
''אתה לא,'' היא אמרה בעצב. ''אתה לא.''
בלעתי רוק וחשבתי על משהו שעורר בי בחילה.
''גיא- גיא אמר לך משהו?"
היא הרימה גבה. ''מה? מה הוא יכול להגיד לי?"
נרגעתי. ''לא חשוב.''
''קרה איתו משהו?"
''לא?"
היא כיווצה את שפתיה. ''אוקיי.''
''אני יכול להתקלח ולישון עכשיו?"
''אתה יכול להתקלח,'' היא אמרה בחצי חיוך. ''אבל בוא נצא- טל, אתה ואני עוד שעה ככה. לאכול גלידה או משהו. התגעגעתי.''
''אוקיי,'' אמרתי. היא התקדמה לכיוון הדלת.
''שירי.'' אמרתי בשקט. היא הסתובבה. ''תודה.'' לחשתי.
העיניים שלה הוצפו דמעות והיא חיבקה אותי.
''אני אוהבת אותך כלכך.'' היא אמרה.
טפחתי בעדינות על כתפה, לא יודע ממש מה לעשות ואיך להגיב.
היא שחררה אותי. ''עוף למקלחת.''
''עף.''