נקודת מבט דניאל:
שבוע לפני-
"ממש ממש לא. מצידי תסעו ותחנקו שם, אני לא עובר דירה באמצע יב." אני צורח על אבא שלי.
"דניאל אתה מוכן להרגע? אתה מדבר עם אבא שלך!" אמא שלי מתערבת בקול חמור.
"אמא אל תתערבי! הוא דופק לי את החיים פעם אחרי פעם בגלל העבודה המזדיינת שלו! ולוקח לי פאקינג זמן להתאקלם! רק עכשיו התחלתי להסתדר. אני לא חוזר על החרא הזה שוב! תנו לי לסיים את התיכון הזה בשקט כבר כוסעמ-" סטירה סותמת לי את הפה.
"תזהר לקלל ליד ההורים שלך." אמא שלי אומרת בכעס.
"ילד, אם אתה רוצה שאני אמשיך לדבר איתך תתחיל להתנהג כמו בן אדם" אבא שלי אומר וסוגר את הדלת.
העצבים מטפסים בתוכי כמו אש.
אבא שלי הוא סוכן שב"כ, אבל לא כמו הסוכנים האלה שאתה גאה להיות הבן שלהם.
אני לא גאה להיות בן שלו בשום צורה.
אבל בוא נתרכז בכך שכל היסודי והחטיבה, העברתי בלעבור שש מסגרות.
פאקינג שש מסגרות מזדיינות והציונים שלי הלכו וירדו.
מה תצפו מילד בן 14 ששוב נותק מהסביבה המוכרת שלו להתרכז בלימודים?
נולדתי בבת ים והכל היה בסדר עד שאבא התחיל להכנס עמוק יותר לעניין החוקר, והמעברים היו בלתי פוסקים.
הייתי משתגע. בעיקר מהעובדה שהייתי בן יחיד ולא היה לי על מי להוציא את תסכוליי.
ועכשיו, שוב. אבא שלי הודיע לי הבוקר שאנחנו עוברים לנתניה לתקופה בלתי מוגבלת.
התחרפנתי.
לא ברצינות, אני פשוט התעצבנתי כל כך שלא הצלחתי לשלוט בעצמי.
אני בן כמעט 18 אלוהים! ויש לי אפס שליטה על החיים שלי!
אבל אין לי ברירה. אני יודע שאני אלך איתם כי פשוט אין לי ברירה אחרת.
הווה:
הצלצול של השיעור האחרון הוא רק בעוד חצי שעה!
והמורה הזה, הוא פשוט. אחי, תחזור בבקשה לבית אבות. ואם אפשר גם לבקר בקופת חולים, כי שרשרת השיעולים הצורמים שנשמעו קודם, היו ממש מדאיגים.
אני מחליט לצאת קצת בתואנה שאני חייב להתפנות, אבל שום דבר לא מכין אותי למה שאני רואה בפתח השירותים.
כבר אמרתי לכם שמצאתי את שאהבה נפשי ביום הראשון שלי פה?
כן. אבישג הזאת הייתה משהו מיוחד. היה לה את היופי הכי מיוחד שיש. ואני לא מגזים!
שיער בגווני החול מתולתל, עיניים חומות גדולות וריסים ארוכות.
היה לה שפתיים עבות ואדומות שגרמו לי להתחרפן. או לתת לה בוסה וללכת.
אבל עזבו הכל, היה לה אופי. איזה אופי, איזה ביצים. היא הייתה שנונה וחדה, וידעה לענות לי!
אני נשבע שבבת ים לא מצאתי אף אחת מהבנות בתיכון ככשירה לשיחה, אז בטח שלא ליצור איתה קשר מעבר.
אבל היא כן. ועכשיו, עומדת הבחורה הקטנה שחרפנה אותי, ומכניסה בוקסים לבחור שגדול ממנה בהרבה.
אני רואה צורך להתערב. עם כל הכבוד לכך שהבחור הזה נראה כאחד שלא מרביץ לבנות, הוא נראה עצבני כל כך שזה לא יחזיק מעמד.
אני רואה אותה שולחת עוד אגרוף וממהר לתפוס את ידה לפני שיהיה מאוחר מדי.
YOU ARE READING
אהבה של תלתל
Roman d'amour"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני צורחת על דניאל ברגע שאני מגלה שזה הוא שתפס את זרועותיי. "תרגעי, אבישג. שלא תסתבכי" הוא אומר לי בפנים רגועות. "מה אתה מתערב? תעוף מפה" אני משחררת את זרועותיי מהאחיזה שלו. "מה הוא עשה לך? למה את רבה מכות?" הוא שואל באותו מ...
