אהבה של תלתל

פרק 19

נקודת מבט דניאל:
הראש שלי מהדהד הלוך וחזור. הערפול מהאלכוהול ועייפות כמעט מכריעה אותי, כשאני מבין שזה לא הראש שלי מהדהד אלא אזעקה.
"פאק" אני ממלמל ויוצא מהשירותים. הבחורים בחדר נראים כאילו אף אחד לא יפריע להם מהשנת יופי שלהם.
"אזעקה" אני צועק להם, אבל זה נשמע כמו חרחור נואש ועייף.
"אחי אזעקה, קום" אני מטלטל את כתפו של איתן.
אבישג פורצת לי מיד למחשבות. היא שומעת את האזעקה? או שהיא גם שפוכה איפשהו?
האזעקה ממשיכה להדהד במבנה ואני נכנס ללחץ.
אני צריך לעלות קומה כדי להגיע אליה ואז לרדת שלוש קומות למקלט.
כבר עברה חצי דקה. איך אני פאקינג עושה את זה? ואם היא לא בחדר?
אלוהים, הבחורה זרקה אותי בלי לחשוב פעמיים ואני עדיין אובסס לדעת מה שלומה.
"בתאל," אני פונה אל הבחורה הסתורת שיער והמאוד לחוצה, "ראית את אבישג לאחרונה?"
היא מרימה אלי עיניים אדומות ועייפות, "אבישג?"
"כן כן אבישג החברה שלך" אני עונה בקוצר רוח.
"לא יודעת"
"תודה על העזרה" אני ממלמל ויוצא בסערה מהחדר.
יש לי פחות מדקה להספיק לבוא למקלט.
אני עולה במדרגות החירום שתיים שתיים וממלמל לעצמי שאם אני לא אמות היום אתחיל לדבר יותר יפה לאבא שלי.
אני מחפש את מספר החדר שלה ומנסה לפתוח אבל הדלת נעולה.
האזעקה ממשיכה להרעיד את קירות המסדרון.
"אבישג!" אני צועק ומכה בחוזקה בדלת. "אבישג!"
אין שום תגובה.
-
נקודת מבט אבישג:
אני מנסה להכניס אוויר לריאותי, אבל הם מסרבות לעזור לי בכך.
"אבישג!" אני שומעת במעומעם דפיקות על הדלת וצעקות בשמי.
אני פותחת את פי לצעוק לעזרה.
"אני.. לא מצלי.. חה לל..נשום" אני מחרחרת.
יש שקט מעבר לדלת ואז שוב צעקה.
"אני לא שומע אותך. אבישג יש אזעקה את חייבת לרדת למקלט! תפתחי לי!" הוא דופק שוב על הדלת ואני מזהה את קולו של דניאל.
"דניאל.. אנ..י לל..א מצליחה לנש..ום" אני מנסה בקול קצת יותר חזק ומקווה שהוא שומע אותי.
"מה? פאק" הוא כנראה הבין כי אני שומעת אותו מנסה להתעסק עם המנעול ויודעת שהוא לא יצליח. הדלתות של המלון משוריינות ברובם, ואם הוא מספיק חזק הדרך היחידה לפתוח תהיה בבעיטה שתעקור את הדלת.
אני שומעת שקט ואז בעיטה חזקה. הבהלה גורמת לנשימה בודדת להכנס ומבהילה אותי.
אני מנסה שוב לנשום וחצי נשימה נכנסת לי בחרחור עייף.
דניאל בועט שוב בדלת, ואני חושבת על כך שאם לא אמות מחוסר חמצן, אמות מהטילים.  יש עוד חצי דקה לחיות אבישג. ואז תפגשי את אמא שלך אחרי כל כך הרבה שנים. אני שומטת את ראשי.
דניאל בועט בפעם השלישית והרעש כל כך חזק שאני חושבת שכבר נפתחו לפני שערי גיהנום.
הדלת נוחתת על הרצפה בבום. עוד נשימה נכנסת בחריקה.
"אבישג!" הוא ממהר אליי וכורע ברך מולי, "היי, תסתכלי עלי." אני שומעת את קולו הלחוץ וידו מרימה את סנטרי.
אני בוחנת אותו בעניין, ושומטת את ראשי שוב.
"אבישג! תסתכלי עלי" הוא תופס בסנטרי ומעמיד את פניי מול שלו.
"תנשמי נשימה עמוקה" הוא אומר לי וקולו לחוץ כל כך, כאילו שאני חשובה לו.
"לא לשמוט את הראש. אבישג, להסתכל עלי. תעשי כמוני. נשימה. תשאפי, תוציאי"
אני מנסה לעשות כמוהו, ולהפתעתי הרבה נשימה קטנה נכנסת אל ריאותיי המכווצות.
"עוד פעם" הוא אומר בלחץ.
עוברות כמה שנים ואני מצליחה להכניס עוד כמה נשימות ולהרגע קצת.
"אנחנו לא נספיק." הוא ממלמל בלחץ. "בואי" הוא גורר אותי למתחת למיטה הגדולה ונכנס מיד אחרי.
ברגע שהוא נכנס מתחילים להשמע הבומים. וזה קרוב מתמיד.
"היי. לא להעלם" הוא תופס בפניי ומכריח אותי לשמור על קשר עין כדי לא להכנס לעוד התקף.
"תודה שבאת" אני אומרת בשקט, מודעת למצב המתוח בינינו גם בלי זה שאנחנו עומדים למות.
"על לא דבר" הוא אומר לי והמבט שלו עצוב.
"דניאל-" אני מנסה להתחיל אבל בום חזק קוטע אותי ואת הלב שלי.
"אלוהים" אני צורחת.
דניאל אוחז בידי. "אנחנו נצא מפה. אל תדאגי" הוא מעביר ליטופים על גב ידי.
"אני מצטערת דניאל" אני אומרת בקול כואב.
"על מה?"
"על זה שזרקתי את הקשר בינינו למרות שאני לא רוצה" אני אומרת בלחש.
"את לא רוצה?"
"לא" אני משפילה מבט.
"אז למה אמרת את מה שאמרת?" הוא מרים את סנטרי בידו שוב. עוד בום מרעיד את החדר. אבל אני נרגעת לאט לאט בנוכחותו.
"כי אני מפחדת." אני מודה בלחש, "הקשר האחרון שלי נגמר נורא ואיום. אני לא רוצה להכנס לעוד אחד שישבור את הכלום שנשאר בי" אני אומרת לו את הדבר הכי חשוף שהייתי מסוגלת.
"אני לא אשבור אותך אבישג. אלוהים, אני אוהב אותך כל כך שאני לא אהיה מסוגל" הוא אומר לי ובעיניו תחינה.
אני נרעדת. אף פעם לא הרגשתי ככה כשאמרו לי שאוהבים אותי.
"אני.. תודה" אני אומרת בגמגום קל.
"על מה?" הוא חוזר על מילותיו.
"על ההצהרה הזאת. היא ריגשה אותי" אני מודה בכנות.
במקום להגיב לי, הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי ושותל נשיקה קטנה.
אני נושמת עמוקות. התגעגעתי לטעם של שפתיו.
אני מחזירה לו בנשיקה, מתעלמת מהבומים שעוטפים אותנו כמו מלאכי חבלה, וגוררת את עצמי אליו.
התנוחה לא משהו בעקבות זה שאנחנו שוכבים אחד מול השני מתחת למיטה בבית מלון.
"את יכולה להודות בבקשה שבלעדיי לא הצלחת לנשום?" הוא חורץ לשון כשאנחנו מתנתקים לרגע.
"חמור" אני נושכת את לשונו בשיניי, "בגללך הייתי בין חיים למוות"
"אבל בשבילך שברתי דלת של מלון. נכון שאני ממש מרשים עם השרירים האלה שלי?" הוא מנפח את זרועותיו.
"אתה כל כך מכוער ושמן שבאלי להקיא" אני מגחכת.
"כל שמן ומכוער את מנשקת בכזאת אובססיה?" הוא אומר על שפתיי.
"לא," אני צוחקת, "רק כאלה עם שרירים"
"את כל כך שטחית שזה מדהים" הוא אומר בזעף מזויף.
"אני? תודה כבר שהתחלת איתי רק כי ראית ציצים יפים" אני נוזפת בו, וחוזרת לנשק אותו.
"לא רק בגלל זה! מודה שזה היה סיבה משכנעת אבל יש עוד" הוא אומר ומחזיר לי נשיקה.
"מה למשל?" אני ממלמלת בקוצר נשימה.
"התחת שלך" הוא צוחק בקול.