אהבה של תלתל

פרק 16

היי אז עבר קצת זמן מאז הפרק האחרון, אני מקווה שכולם בסדר❤️ אני אשמח שמי שאהב את הפרק יסמן כוכבית(אפשר גם בפרקים הקודמים) וימליץ😘
נקודת מבט דניאל:

הכדור מתקרב אלי ונכנס לתווך שלי אני רץ במהירות לאורך השער וחוסם אותו.
שאגות עולות מסביב ואני מרים את ראשי, מחייך.
"מלך"
"אחי יאלוף"
נשמעות הצעקות מסביב ואני מחפש במבטי את הדבר היחיד שמעניין אותי פה.
ואז העיניים שלי נעצרות לראות אותה, היא לא מסתכלת על המשחק ובטח שלא עלי. היא מדברת עם אבישי שאני במקרה מודע מאוד לכך שהוא האקס שלה, והוא מחייך וקרוב אליה מדי.
שולי ראייתי משחירים. אני חייב להרגע ולפקס את עצמי כדי להוכיח למאמן שלמרות שהגעתי לפני שלושה שבועות בסך הכל, היה שווה להכניס אותי לקבוצה בתפקיד שוער.
אני מנער את ראשי. היא סתם מדברת איתו. או שלא, לי לא אכפת זה בטוח.
אני ממקד את מבטי בכדור שנע על המגרש ועוקב אחר תנועתו. כוסעמק על כל השאר.

נקודת מבט אבישג:
"אני לא יודעת מה הוא רוצה נשבעת לך" אני אומרת לבתאל בתסכול.
"תגידי לו שהוא לא יכול לדבר איתך יותר. שאת רוצה להכנס לקשר ושהוא מפריע לך" היא מייעצת לי את העצה הכי גרועה בעולם.
"כן בתאל? ואז הוא יניח לי?" אני אומרת בכעס.
"מה לא?" היא שואלת בפרצוף תמים טיפש שלא מתאים לה בכלל.
"עזבי" אני נשכבת חזרה במיטה הרכה ומתכסה עד מעל הראש.
חזרנו מהמשחק לפני חצי שעה, אבישי בחוצפתו בא לנסות לדבר איתי. מפה לשם הילד כאפות הזה מוציא מהפה שלו את המשפט הבא:
"אני באמת מאמין שאנחנו יכולים להתגבר ולהתחיל שוב אבישגי"
אבישגי! מי הוא חושב שהוא? העצבים מטפסים בי.
אמרו לנו שיש ארוחת ערב בחדר אוכל אבל אין לי כח ומוטיבציה לרדת.
ולראות את דניאל, אחרי שדיבר אחרי המשחק עם כל הבנות שנדלקו על הכוכב החדש.
ואבישי. ובתאל ואיתן לעזעזל.
"בואי ארוחת ערב" היא אומרת לי בקול גבוה שמכאיב לי ברקות.
"אני לא רעבה. אני קצת אנוח. תרדי טוב?" אני אומרת לה בקול מעומעם מתחת לשמיכה.
"טוב חיים שלי".. "מה אמרת מאמי? שנאכל אחד את השני במקום?" היא צוחקת צחוק קטן ומעצבן לטלפון שגורם לי גם לכועס על עצמי שאני מתעצבנת על חברה שלי.
אני שומעת את הדלת של החדר נטרקת ואני נאנחת בקול.
אני מחליטה להכנס להתקלח, אולי זה ישפר לי את המצברוח.
אני עושה לעצמי אמבטיה מפנקת במקלחת של מלון, בלי לשמוע את אבי צועק שהוא צריך להשתין ואת תהלי מקטרת בלי סוף.
כשאני מסיימת אני כורכת מגבת סביב גופי ועוד אחת סביב ראשי.
אני יוצאת ובוהה בעצמי במראה. הפנים שמשתקפות מולי נראות עצובות. ועייפות. ובעיניים החומות שלי מסתתר כל כך הרבה כאב שכשאני חושבת עליו, העיניים שלי מתמלאות בדמעות.
פתאום אני נורא מקנאה בכל מי שיכולה לפנות לאמא שלה ופשוט לומר לה שהיא לא יודעת עם בחור בקטע שלה או לא, לומר לה שקשה לה בלימודים, לומר לה שבחור אחר לא מפסיק להטריד אותה. לשתף את אמא שלה.
את האמא שלי אין. אני נושכת את שפתיי.
מה קרה אבישג? נזכרת שאת יתומה? כבר כמעט חמש עשרה שנה בובה, אין צורך להתחיל לשבת שבעה.
אני נשכבת על השמיכה, ככה, עם המגבת, ונותנת לעצמי להשתפך בבכי. אין לי כח אפילו להתעלל בעצמי ולחשוב כמה שזה ילדותי מצידי, או למה למשל אני שומעת חריקות בדלת ולא טורחת לסובב את ראשי. אני עוצמת עיניים בתקווה שבתאל תבין שכבר נרדמתי, ואפילו לא אוכלת מצפון על כך שאני יוצאת החברה הכי מעפנה וחנונית שיש בטיול הזה.
"אבישג?" הקול של דניאל מעל לראשי.
אני פוקחת את עיניי בבת אחת, מודעת מדי לכך שאני ערומה חוץ מהמגבת הקצרה.
"איך נכנסת?" אני מושכת באפי.
"איתן הביא לי את הכרטיס שלכן. למה את בוכה נשמה שלי?" הוא שואל בקול רך שגורם לי לרצות לבכות עוד יותר.
"אין לי כח דניאל. בבקשה לך" אני נשענת אחורנית על הקיר ולוקחת את הטלפון ביד.
הוא לא שואל לרשותי ומתיישב לידי במיטה.
"את יודעת שיש סדנאות אחרי הארוחה כן?" הוא אומר לי כאילו שזה מעניין לי את הבלוטה.
"כן?"
"כן" הוא מחייך.
"יופי." אני אומרת ופותחת את האינטגרם. אני נכנסת לסטורי של דנית שליו ורואה שהיא העלתה פוסט על יום האזכרה לאמה.
"גם אישה בת שלושים ושתיים, מרגישה את החיסרון ואת היתמות. אמנם זה לא טרי, אבל זה מורגש. וכואב לאבד אמא שלא מתה משיבה טובה.
אז זה הרגע שלי לומר את הכמה מילים האלה:
תודה אמא שלי, על זה שבחרת להביא אותי לעולם, ולגדל אותי. אם היית יודעת כמה אני מעריכה את הנוכחות שלך, ועכשיו את החוסר בנוכחות שלך, היית יודעת שהייתי מקריבה הכל בשביל שתחזירי להחזיק לאבא את היד" היא כותבת, והסכר שלי נפרץ.
"כוסעמק" אני מפנה את מבטי מדניאל שלא יראה את החולשה הקשה שלי שנפתחה לפתע.
"היי" הוא אומר ומסובב את ראשי. "זה בסדר. את בסדר כפרה" הוא אומר, אצבעותיו עוברות לאורך פני.
הבכי שלי רק מתחזק מהמגע העדין הזה, שאני כל כך לא רגילה אליו.
הוא מושך את פניי לחיקו. "את יכולה לבכות עלי" הוא אומר, ממשיך בליטופיו העדינים וידו חובקת את מותני.
לאט לאט הבכי שלי נרגע.
"אני לא יודעת מה היה הטריגר, אבל זה אף פעם לא קורה לי. אני לא בוכה מזה שהיא מתה. זה באמת לא משפיע עלי" אני מושכת באפי ומרימה את ראשי. ונבהלת לראות שהקשר של המגבת עוד רגע ונפתח. "שיט" אני מהדקת אותו.
"אני צריך לקבל מדליה על יכולת האיפוק שלי" הוא אומר לי בחצי חיוך.
אני מסמיקה ומבטי מושפל ומספיק לראות את הבליטה שגדלה במכנסיו.
"תנעצי מבט, זה לא שזה מחמיר את זה או משהו" הוא צוחק.
"אולי כדאי שאני אלך להתלבש" אני אומרת ומתרוממת מהמיטה.
"באמת כדאי" הוא אומר לי בצעקה.
אני מרימה עליו אצבע שלישית ולוקחת מהמזוודה שבפתח כמה בגדים.
"תצאי מהר כי לא סיימתי לדבר איתך" אני שומעת את קולו רגע לפני שהדלת נטרקת.