אהבה של תלתל

פרק 9

נקודת מבט אבישג:
"את לא משלמת" הוא עומד וחוסם לי את המעבר לקופה.
"מה יש לך חתיכת דביל? תפנה את הדרך" אני מתעצבנת.
"אני לא רוצה שתשלמי" הוא אומר, לא זז.
"תראה, רצונות זה דבר יפה ואפילו מעניין אבל לא כרגע. אנחנו לא בדייט מזוין. סתם יצאנו כדי להנות ואני בפירוש לא נהנית כרגע!" אני מרימה את הקול וכמה לקוחות מסתובבים.
דניאל נאנח ומפנה את המעבר.
"אידיוט" אני ממלמלת ומשלמת בקופה על הקורסון שלי.
אנחנו מוצאים פינה בבית קפה ומתיישבים. דניאל לוקח מפית ומנקה את השולחן מכל הטיפות והלכלוכים הקטנים אבל כשזה ממשיך במשך כמה דקות אני מרימה גבה.
"טוב מה? אתה המנקה של המקום? בגלל זה לקחת אותי לפה?" אני שואלת ברוגז.
דניאל מחייך חיוך קטן. ובאלוהים, יש לו חיוך כל כך יפה. עם שיניים ישרות שגורמות לי לרצות לעקם לו אותם קצת.
"אז מה? תספרי לי על עצמך קצת" הוא אומר כשהוא סוף גוף מתיישב.
"תרצו להזמין עוד משהו?" הבריסטה ניגש אלינו ומפריע.
"לא אנחנו מסודרים" אני אומרת בנפנוף.
"לא תרצי להזמין אותי?" הוא אומר בחיוך פלרטטני שגורם לי להרגיש מותשת מהחיים ולדניאל לקמוץ אגרופים.
"לא תרצה שאני אזמין את המנהל נכון?" אני אומרת בחיוך מתוק והוא נעלם.
"אז?" דניאל מחכה ומביט בי בציפייה.
משומה הציפייה הזאת שלו קצת מרתיעה אותי. אני לא אוהבת לדבר על עצמי. בפרט לא בצורה שבה הוא מסתכל עלי וגורם לי להרגיש שכל מילה תזכר לנצח.
אני פותחת את פי בהססנות, "אני הבכורה ויש מתחתיי שלושה אחים, שלושתם לומדים איתנו בתיכון. את אבא שלי זכית להכיר ואת אמא שלי תזכה כשתמות"
"אני מצטער לשמוע" הוא אומר, מתייחס לחלק הכאוב יותר במשפט.
"עברו חמש עשרה שנה. הכל בסדר" אני אומרת במהירות ולוגמת מהקפה שלי. "ומה אתה מספר?" אני מעבירה נושא.
הוא מהמהם. "במה להתחיל?" הוא מחייך חצי חיוך.
"במה שהכי מעניין בתקווה שיש. אנשים כמוך בדרך כלל גורמים לי להרדם" אני אומרת.
הוא מרים גבה. "את באה לבני אדם ברושם מאוד לא חיובי. אמרו לך פעם פעמונית?"
"פעמונית?" עכשיו תורי להרים גבה.
הוא מסמיק קצת. "הצחוק שלך מזכיר לי פעמון"
"טוב." אני מחייכת.
"מה?" הוא שואל, בטח כי חיכה לעקיצה.
"כלום. זה חמוד. ואתה צודק. אני באה לאנשים בגישה כזאת כי אני לא מכירה משהו אחר"
"מהבית?" הוא שואל והקול שלו חם ומתעניין. וזה גורם לי לענות לו.
"לא רק, אבל גם. אבא שלי גידל אותנו בעצבים ואנחנו ממשיכים לגדל את עצמנו ככה. בתיכון, ככה אני פותרת את הבעיות. בין בנים, בין מורות, ובין החברות. התרגלתי." אני מודה.
"את לא חושבת שהיה לך יותר נעים לחיות באווירה חיובית יותר?" הוא שואל והשיחה נהפכת לי פתאום לכבדה.
"טוב מה הזיוני מח האלה עכשיו? אני עוד רגע בוכה " אני מגלגלת את עיניי.
"שמעת ששבוע הבא יש נסיעה עם הנבחרת של הכדורגל?" הוא מחליף נושא.
"רגע! בכלל לא שאלתי אותך איזה כיתה אתה" אני נזכרת שרק קודם הבנתי שהוא איתי בתיכון.
"יב1" הוא אומר.
"זה לא קשה להכנס באמצע השנה?" אני שואלת בהשתתפות.
"התרגלתי. ההורים שלי עושים לי את זה כל חצי שנה בערך ככה שלמדתי למצוא חברים בכל נשימה" הוא אומר ומשהו בחיוך שלו נראה לי מזויף.
"אז על איזה נסיעה דיברת?" אני חוזרת לעניין שאפשר לומר שמעניין אותי.
"יש יש שתי כיתות מכל שכבה שזוכות ליסוע עם הנבחרת כדורגל למשחק מול נבחרת של בית ספר אחר" הוא אומר ונראה שיחסית לתלמיד חדש הוא מבין יותר ממני איך הדברים עובדים.
"מול מי משחקים?" אני מתעניינת, למרות שברור לי שאני לא באה לחרא הזה.
"מול ירושלים"
"אבל זה רחוק ברמות!" אני המומה מהתיכון המעפן שלי שמאשרים יציאה כזאת.
"נכון. נשארים לישון." הוא מסכם. "אז אם תהיו מהכיתה הזוכה את תבואי?"