בתוך אוקיינוס הקרח

האנגאובר-רוז בראון

הערת כותבת
ממש חשוב שתקראו את מה שכתוב בשחור הכי למטה לפני שאתם מעבירים לפרק הבא ותאמינו לי שזה ישתלם😉
קריאה מהנה!💞💞
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם היו אומרים לי לפני כמה ימים שאני והקאפו של ניו יורק נשכב, הייתי צוחקת לו בפנים. אני והוא הפכים, אבל לא בקטע טוב.
אני תמימה, והוא ראה את כל הזוועות שאפשר לדמיין.
אני ממוצעת, ולו יש יותר כסף משאפשר לספור.
אני מלאך, הוא השטן.
אני האור, והוא החושך.
והינה אנחנו, נוסעים באוטו שלו לכיוון הבית שלי.
אני כל כך הולכת להצטער על זה מחר.
שנישקתי איזה חרמן במועדון זה עוד בסדר, אבל זה שקיימתי יחסי מין עם ראש המאפיה, עם האח של החבר הכי טוב שלי אח שלי, זה לא נסלח.
התכווצתי לעובר קטן על המושב ושמתי את ראשי על עדן החלון. ״על מה את חושבת?״ שאל ועצר את השקט שנמצאנו בו דקות ארוכות. ״כלום״ שיקרתי, המוח שלי פועל במהירות כל כך רבה שפחדתי שאולי הוא עוד הולך להתפוצץ!
הלוואי וזה היה כלום...
בבום האוטו נעצר בצד, עפתי קדימה על השמשה הקדמית והוא הרחיק אותי חזרה לאחור. ״מה פאקינג נסגר!?״ צעקתי עליו, ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים, זה הפחד הכי גדול שלי.
הוא רכן קדימה לנשק אותי וזזתי אחורה, ״רוז..״
״לא! אתה לא יכול! זה לא יעבוד! אתה ניצלת אותי שאני שיכורה, זה נחשב לאונס אתה יודע?!״ שפכתי הכל, את כל המחשבות שהצטברו לי בראש. הוא שתק, זה מה שהפחיד אותי.  שיגיע השלב שהוא יפסיק לדבר שאני אומרת לו דברים.
הרגשתי בחילה, ולא כי הוא זיין אותי, בחילה פיזית. יצאתי מהאוטו והלכתי לשיחים שהיו שם, אספתי את שיערי לקוקו בעזרת ידי והקאתי. הוא יצא מהאוטו והתקדם אליי, הוא ליטף את גבי בעדינות והחזיק את השיער שלי.
״אני פה פרח, הכל בסדר״
״אל תיגע בי״ תיגע בי, ואל תפסיק.
הוא עזב את גבי ואת שיערי והסתובב לכיוון פניי.
הוא ליטף את המצח שלי בעדינות וזו הייתה תחושה הכי מספקת בעולם. כאילו הוא עושה זאת בכוונה.
״למה אתה עושה את זה? אתה לא אמור להיות הכי אכזר או משהו?״ התחכמתי איתו. ״את רוצה שאהיה?״ ופאק, כן. אבל גם מצד שני לא, זה לא אני. ״א..ני״ גימגמתי, לא הצלחתי לסיים.
״אני אקח את זה ככן״ אמר והרים אותי על כתפו והסתובב במעגלים בזמן שאני מכה אותו בגב. ברור לי שזה לא הזיז לו. ופרץ צחוק יצא ממני וממנו. זה פעם ראשונה שאני רואה אותו מחייך, בכללי כל בן אדם רע אחר, כאילו שפגשתי הרבה.
אפילו שאני לא חושבת שתיאו רע, פשוט רע לו. יש לו עבר קשה מאוד.
אני תמיד רגילה לראות את פניו אטומות, ללא רגשות.
את פניי הקרח שלו. אבל אולי הקרח נמס? אולי זה בגללי?
אולי זה כמו חילופי עונות.
כמו הרוח שנושבת בזמן שהשמיים בהירים.
כמו השלג שיורד מתי שהפרחים עוד על העצים.
כמו השמש בשמיים שאנשים מחליקים על הקרח.
ממש כמוני וכמו תיאו.
הוא הוריד אותי ואני שוב הקאתי. על השמלה, פאקינג שיט. ״תסתובב״ והוא הרים את ידיו כחף מפשע והסתובב. הורדתי את השמלה והוא את הפוטר שלו והביא אותו אליי. אני והוא, מתחת לאור הירח מתלבשים. אם רק הייתם מבינים את האירוניה שבדבר.
צעדתי חזרה לאוטו ושמתי את כובע הז׳קט.
הוא הפעיל את הרדיו והתנגן השיר
Till forever fall apart
הוא הוריד אותי בבית ונפרדתי ממנו לשלום.
                                   ★
קמתי בבוקר שמייסון ונייט התווכחו, עוד פעם.
כבר נמאס לי מהריבים המטופשים שלהם. באתי לקום מהמיטה וכאב ראש פתאומי תקף אותי, בדיוק כמו שחשבתי.
נכנסתי לחדר האמבטיה והוצאתי מהארון תרופות כדור ושתיתי את המים שחיכו לי ליד המיטה מאתמול בלילה.
אספתי את שיערי למין פקעת מבולגנת
ואני הייתי עדיין בפוטר החמים של תיאו. הפנים שלי היו מרוחות מסקרה ואודם אז קירצפתי את פניי עם סבון הפנים של cerave שרכשתי לא מזמן.
...
רציתי הפעם להאזין לשיחה של נייט ומייסון אז התגנבתי בשקט לסלון והם היו במרפסת. התחבאתי מאחורי הוילונות שהתנערו ברוח ואני התכופפתי מעט שתהיה לי גישה טובה יותר להאזנה.
״אמרתי לך לטפל בזה כבר 3 חודשים!!״ נייט צרח על מייסון והרגשתי צביטה בלב. אף פעם לא ראיתי את אחי ככה. בטח שלא למייסון.
״אחותך הקטנה כמעט גילתה אותנו פעם שעברה ואתה עוד מאשים אותי!? בן זונה מסריח!״
״אל תקרא לאמא שלי זונה!״ ממתי מייסון ככה כועס? ולמה הוא קרא לאמא שלנו ׳זונה׳ זה לא הם.
אני מסרבת להאמין שזה הם.
״אתה רצחת את ראש המאפיה ההולנדית ואתה חושב שזה יעבור בשלום?! שהם לא יתקפו את רוז? את ג׳סי? (ג׳סי זה אחותו של מייסון) את כל מי שאתה פאקינג מכיר!!!!״ נייט צרח שם ואז ניפץ את האגרטל שהיה בקירבתו. רצח? מייסון? מאפיה? משהו פה לא מסתדר. אין מצב. לא יכול להיות שהם חלק מהמאפיה. זה בטח ההאנגאובר של אתמול. אני הוזה, לא יכול להיות. פאק. נשענתי על החלון והתיישבתי שברכיי לכיוון החזה שלי. דמעה סרטטה את דרכה ללחי שלי ומיד ניגבתי אותה. קברתי את פניי בין ידיי ובכיתי,
אח שלי רוצח.
הבן אדם הכי טהור ומצחיק, וטוב לב בעולם שסמכתי עליו. רוצח. וגם הבן השני היחיד שסמכתי עליו. אני עוד יותר לא מאמינה ששכבתי עם אחד כזה.
״צריך להעביר את רוז לבית משפחת ארגמני, רק שם היא תהיה בטוחה.״ מייסון אמר ונייט הנהן להסכמה. יכולתי לשמוע את העצב בקולו.
וודאפק???? אני הולכת לגור אצל תיאו?? שום סיכוי בעולם!! אני חייבת לברוח מפה, הכי רחוק שאני יכולה. אפילו שהם במאפיה, לא יעבור שעה והם כבר ימצאו אותי. אז זה לא רעיון כזה טוב. אני מוכרחה להתעמת איתם. שילמדו אותי את מה שהם יודעים ואוכל להגן על עצמי בלי שומר ראש שצמוד לי לתחת 24/7.
״ממש לא! מי הרשה לכם?? אני יודעת להגן על עצמי!״
חשפתי את עצמי ממולם.
״זה לא נתון לויכוח את עוברת לשם עוד היום!״ נייט צעק עליי. נייט בחיים לא צעק עליי, מה קורה לו?
״את..שמ..עת הכל?״ מייסון אמר בהיסוס.
״כן! ואני פשוט לא מאמינה עליכם! היחידים שסמכתי עליהם רוצחים! אני לא יכולה אפילו להסתכל עליכם! אתם פשוט דוחים איתי! ואין שום סיכוי בעולם שאני הולכת לגור בבית של עוד רוצח! ב.ח.י.י.ם״ הדגשתי בכוונה את כל אות ואות במילה האחרונה כדי להביר להם את זה. הרגשתי את פניי רטובות מדמעות וניגבתי אותם עם שרוול הפוטר של הרוצח.
אני כל כך! זורקת את הפוטר המגעיל הזה. ״רוזה..״ נייט אמר בעצב. הסתובבתי ועליתי בריצה לחדר. נייט בא לעלות אחריי וחסמתי אותו עם ידי ״אל פאקינג תנסה אפילו!״ צעקתי עליו ונעלתי את הדלת.
לקחתי את הטלפון שהיה מונח על השידה ליד המיטה שלי.
נכנסתי לטלפון וחייגתי לחברתי הטובה ויקטוריה.
-ויוי הנסיכה שלי-
״מה קורה נסיכה?״
שמעתי אותה אומרת מהצד השני של הקו ומשכתי באפי.
״רוזיק? מה קרה אהובתי?״
״ויוי את יכולה פשוט לבוא? אני צריכה אותך כל כך״
״חמש דקות אני אצלך עם טישו וגלידה ואת פורקת סגור?״
״סגור״ עניתי, וציחקוק נפלט מפי.
״הינה הרוז שאני מכירהההה״
״אוהבת אותך אחות״
״גם אני אותך רורי״
-שיחה נגמרה-
אני כל כך שמחה שיש לי אותה באמת, היא האחות שאף פעם לא הייתה לי, היא ומנדי ז״ל. היא לא החליפה את מנדי, היא גם לא לקחה את מקומה, אנשים באים כל הזמן ובאותה מידה גם הולכים. וזה מחזור החיים, זה המעגל שממשיך וימשיך להתקיים עד הנצח. אני אוהבת את ויקטוריה, וגם את מנדי. והם חלק גדול מהחיים שלי. כל אחת במידה שונה. אבל לפחות אני לא לבד, לפחות אני רצויה, שמחה, נאהבת. יש לי שתי אחים, ושתי אחיות. אחד ביולוגי, והשלוש האחרים שנועדו להיות. שמשתייכים למעגל של המשפחה שלנו, יש גם את תיאו, ואת אחיו, זה מעגלים אין סופיים שלא נפסקים לשניה, זה דברים כל כך קטנים שמשמעותיים לנו גם בסתר, יש לנו את מי שאנחנו אוהבים, יש את מי שצריך לאהוב. אבל לא משנה מה? זה הגורל. הגורל קובע לנו את סביבת החיים ואיך נתקדם מפה.
הגורל מחליט למי צריך להיות חיים קלים, מאושרים. ומי צריך אתגרים, וחיים לא בדיוק פשוטים. כמו למאפיה, נייט, מייסון ותיאו לא בחרו להיות במאפיה, הגורל בחר, ותהיו בטוחים שהם רק יצאו חזקים מזה, בינתיים קשה מאוד לעקל את זה.
ולהבין, להכיל את זה. אבל החיים עדיין שלנו, עד המוות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אחרי שלא הפעלתי הרבה זמן, עשיתי לכם פרק ממש ארוך ומעניין, תהיו בטוחים שרוז תעבור לגור אצל תיאו, לא יהיה חסר מתח. דרך אגב, אני רוצה לכתוב סיפור אמיתי, על החיים שלי ושל חבר שלי ואיך הכרנו, תאמינו לי שזה ממש מעניין, אז תכתבו לי אם זה מעניין אותכם ובבקשה תלחצו על הכוכב הקטן פה למטה👇 אוהבת אותכםםם!!🩷🩷