בתוך אוקיינוס הקרח

תיאו ארגמני

תיאו ארגמני.

האכזר ביותר בניו-יורק.

המאפיה הסיציליאנית בניו יורק.
אבי הוא הגדול מכולם; קלוגרו ויציני ארגמני.
לעזאזל עם זה, רק משמע השם שלו גורם לי להרתע.
כל חיי גרתי בסביבה מזדיינת.
אבא שלי היה מכה אותי, את תומאס ואת אוסטין.
הוא היה אונס את אימי. ולעזאזל זה למה אני הכי שונא אותו.
מאותו יום שחזרתי הביתה מבית הספר וראיתי אותו אונס את אימי בחומרה נשבעתי שאני לעולם אהיה כמוהו. לא אאנוס בחיים. גם אם זה יעלה לי בחיי.
אימי חלתה באנורקסיה ונפטרה שהייתי בן 13.
אבא שלי היה הקאפו של המאפיה הסיציליאנית .
כשהוא נרצח אני הייתי בן 16 אוסטין 14 ותומאס 11. אני ואוסטין תמיד ניסינו להגן על תומאס שלא יחשף לזוועות שאנחנו נחשפנו עליהם בגיל כל כך צעיר.
אני נהפכתי לקאפו בגיל 16.
פאקינג 16.
אבל זו הייתה אשמתי.
אבל אני לא מתחרט על דבר ממה שעשיתי לו.
אוסטין נעשה הקונסליירי שלי, ואני באמת יכול לספר לו הכל.
כמובן גם לתומאס, אבל לא באותם נושאים.
למדתי עם השנים לנתק את הרגשות ולשים פני קרח.
רק עם אחיי אני נפתח.
שתי האנשים היחידים שאני אסמוך עליהם.
המאפיה שלנו היא האכזרית ביותר.
ואני לא אפול לאהבה יותר, אף פעם.

•

הטחתי את ידיי בחוזקה על שולחן העץ שראפאל הודיע לי שיש עוד חפרפרת אצלינו.
הייתי כל כך עייף מהמבצע של אתמול. ״איפה לעזאזל הבן זונה הזה נמצא?״ הידקתי את לסתי.
״נעלנו אותו בינתיים בצינוק. חיכינו לפקודה שלך, מה עלינו לעשות?״ שאל ראפאל.
״קח אותי אליו.״ הוצאתי את המילים כמו כדורים.
ראפאל נרתע, ״אמרתי קח אותי אליו!״ זעקתי תחושת החנק עלתה לי לגרון וראפאל השפיל את מבטו ויצא מהדלת, אני אחריו.
אלוהים. הוא עוד יצטער על זה.
מי שזה לא יהיה.
החפרפרת המזוינת הזאת. בעוד ממש מעט זמן היא עוד תתפלל שהיא תהיה אפילו עכברוש.

הגענו לצינוק. ולמה אני לא מופתע.
״וול וול וול, פטריק סנטיאגו הדגול. למה אני לא מופתע?״ בגדיו היו קרועים בלשון המעטה.
נשארה בקושי פיסת בד על גופו.
הוא היה קשור לאבן ענקית שהכילה את כל גופו הגדול. לידי עמדו תומאס ואוסטין שחשקו שיניים. אני מניח שלעומתי הם לא ציפו להודעתם של המודיעין שלנו. מצד ימין שלי היה שולחן ארוך עם מגוון סכינים, נשקים, כלי נפץ, ועוד כל מיני אמצעים קטלניים שמחכים לשעת כושר.
לקחתי סכין קטנה. אבל המסוכנת ביותר.
״איך אתה מעדיף את המוות שלך, פטריק סאנטיגו״
לעגתי לשמו בזלזול. זעם עלה לראשו.
״כמו שאני רואה את זה אין לך הרבה ברירות״.
גיחכתי מעט והתקרבתי אליו.
הוא התנשם בכבדות ופחד עלה בעיניו. דם קפא בעורקיו. ריפרפתי את הסכין על גרונו. טועם את הפחד שלו.
קרעתי את חולצתו לגמרי וחרטתי על חזהו.
"Sei legato a me"*
עיניו נפערו באימה שראה את דמו נוזל במורד גופו ופחד חלחל בעורקיו כמו רעל איטי.
תקעתי את סכיני בבטנו וסובבתי. משאיר אותו לשרוד שם לבדו.
״בואו״. קראתי וכל האנשים שהיו בחדר הלכו כמו צללים בעקבותיי. משאיר אותו לדמם לבדו.
כשחזרתי הביתה הסתכלתי על הטלוויזיה הדלוקה, ואז זה הכה בי. התאריך היום . עבר בדיוק 16 שנה מאז שאימי נפטרה. אלוהים. היא לגמרי לא הייתה מתגאה בי אם היא הייתה רואה למה הפכתי להיות. אבל פאק הגעגוע הזה הורג אותי.
"Mannaggia!"*
קראתי שנכנס לסלון פרצוף לא מוכר והוציא אותי מההיפנוזה שהייתי בה. ״מי אתה אם מותר לי לשאול?״ אמרתי בלעג. כי אלוהים למה אדם זר נמצא לי בסלון כמעט דפקתי לו כדור בראש.
״לא״. אמר בחיוך וציניות ויצא מהסלון. "Porca"*
לחשתי, מי לעזאזל הבן זונה הזה חושב שהוא? הוא לא מזהה אותי? אם התאריך הזה לא היה נתקל בי עכשיו כנראה שהייתי רודף אחריו ומשביט אותו לרצפה עד שהיה מתחנן לרחמים ומנשק לי את כפות הרגליים.
אבל משהו בתאריך הזה.
17.11 עושה לי משהו בלב.
אותו הלב שלא חשבתי שיכול להרגיש משהו יותר.

•

1.*— אתה כבול אליי
2.*— לעזאזל
3.*— זונה