בתוך אוקיינוס הקרח

חשיבה מהירה-תיאו ארגמני

מצאנו אותה.
סוף סוף הרגע שחיכיתי לו חודשיים קרה.
בדרך הכי קשה שיש.
היא לא זוכרת מי אני, בכלל.
אני סתם עוד זיכרון ישן שממוקם אי שם בראש שלה. אני רוצה לדעת איך זה קרה, וברגע שאני אדע —
אני אשחוט את הבן זונה שגרם לזה עד יסוד.
את מי שגרם לבן אדם שהיה הסיבה שלי לקום בבוקר לאבד כל טיפת רגש בי.
מייסון נרצח במטרה להגן עליה. ואני שונא את עצמי על זה שזה לא היה אני. מייסון היה בין האנשים החשובים ביותר לרוז, ואותי היא לא זכרה בכל מקרה. לפחות היה יכול להיות לה זיכרון ממני ששמרתי עליה.

...

חזרנו מבית החולים עם הגופה של מייסון מכוסה בד, ורוז לא מפסיקה לבכות. "זה אשמתי", דמעה נפלה במורד פניה. "אם לא הייתי קוראת לנייט מייסון עוד היה כאן". גופה רעד ועניה היו אדומות ונפוחות. "היי, היי, היי" נייט אחז בראשה של רוז וחיבק אותה, "אני לא מסכים לאחותי הקטנה לדבר ככה. זה לא אשמתך וזה לא אשמת אף אחד מאיתנו, חיכינו לרגע הזה במשך כל כך הרבה זמן שאת באמת לא תאמיני, אנחנו חשבנו שאת מתה". ו...הפצצה נפלה. רוז הסתכלה עליו בהלם מוחלט. ׳למה שהוא יגיד דבר כזה׳ אני מתאר לעצמי שזה בערך מה שהיא חשבה לעצמה.
"מייסון עשה את זה במטרה להגן עלייך, כי את חשובה לו רוז. הוא כל כך אהב אותך ואת לא תאמיני אפילו כמה הוא דאג".
רוז הרפתה מהחיבוק שלה עם נייט והלכה לחדרה.
היא זוכרת בכלל איזה חדר היא?
"תיאו!" היא צעקה, רציתי לשמוע אותה צועקת את השם שלי במשך כל כך הרבה זמן.
אבל לא בנסיבות האלה.
קמתי מהספה ושמתי את שתי ידיי בכיסים,
"כן פרח?" היא סימנה לי לבוא להתיישב לידה במיטה. "מה אני הייתי בשבילך?" מישהי קמה במוד ישיר היום...
"את.. אנחנו לא באמת הכרנו באופן אישי עד עכשיו, הכרתי אותך מסיפורים של נייט". לעזאזל תיאו! מה קורה עם השכל הדפוק שלך היום?! איך אני מספר לה שאני הכרתי אותה, הכרתי אותה יותר משכל בן אדם הכיר אותה. איזה לב יהיה לי לספר לה שהיא אהבה אותי, ואני אותה, והיא תרגיש מחויבת לאהוב אותי שוב.
אבל אני לא מוותר בקלות. אני עוד אשיג אותה.
ואם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעוד שבועיים וכן הלאה. האישה הזאת שלי, שייכת לי. טמונה בעורקים שלי.
אני אהבתי אותה, ואני מרגיש את הלחץ הזה בחזה שלא יהיה לנו את הרגעים שחווינו.
איך אני מספר לה שהיא הייתה הכל בשבילי?
"אז למה בעצם אתה קורא לי פרח?" אוי השטן ששם למעלה, אם אתה שומע. תעשה שהאדמה תבלע אותי ואני נשבע לא לשמור טינה אחרי זה.
"לפי מה שנייט סיפר את היית ממש כמו אחת כזאת, וחיבקתי אותך באותו רגע שראינו אותך כי ראיתי את שמחת החיים מהעיניים שלך, מהעיניים הכחולות שלך. רק רציתי לחבק אותך. תסלחי לי אם אני נשמע גס רוח".
"הלוואי והייתי יכולה לזכור אותך, אתה נשמע בן אדם מקסים תיאו. אני מציעה שנכיר מחדש".
"א—" באתי להגיב לדבריה אבל אז היא אמרה, "יש עניין לא סגור שאני צריכה לסיים. אחרי זה אני אשמח להכיר את הבן אדם שאתה". היא חייכה עליי. העיניים הכחולות והנוצצות שלה הסתכלו לעיניי הכהות והאפלות. הניצוץ שהיה בעיניה, כאילו יש משהו שמושך אותה אליי. שהיא גם זוכרת מי אני. אבל לא מצליחה לפענח.
"מוטב שאנחנו נרד לאכול".
הנהנתי, ושנינו יצאנו מהחדר. משאירים שובל של שאלות מאחורינו.