בתוך אוקיינוס הקרח

We don't talk anymore-רוז בראון

שקט.
כל מה שיכולתי לשמוע היה שקט.
אני יושבת צמוד לדלת מחוץ לדירתו של תיאו  ובוכה בשקט. אני הבנתי כל מילה שהוא אמר מבעד לשפתיי, את שלושת המילים האלה שרציתי לשמוע במשך כל כך הרבה זמן.
אני אוהב אותך
המשפט הזה מהדהד בראשי כבר כמה דקות.
הוא בטוח שלא הבנתי את מה שאמר, הוא בטוח שאני לא רוצה מישהו כמוהו, אבל הוא לא יודע שהוא בדיוק מה שאני צריכה.
גם אני אוהבת אותך תיאו.
זה כל מה שרציתי להגיד לו.
מה גרם לו להתחרט? עשיתי משהו לא בסדר?
כל מה שרציתי היה פשוט לחזור לדירה שלו ולנשק את שפתיו החמימות, לבהות בעיניים השחורות שלו, להסתכל עליו ישן, באמת זה כל מה שרציתי עכשיו. אני פשוט מאוהבת. אבל כבר לא.
הוא לא רוצה אותי, אני בטוחה בזה.
אחרת למה שהוא ילך ככה? מבלי לומר מילה.
אני שונאת אותו עכשיו. ממש שונאת.
אני אוהבת אותו עכשיו. ממש אוהבת.
אבל למה?
מה גורם לי להמשיך לאהוב אותך תיאו ארגמני?
הבנתי שהוא לא הולך להופיע.
אני מניחה שסופית ויתרתי עלינו.
אם הוא רק היה מנסה, אומר לי משהו,
הייתי נלחמת עלינו. באמת שזה פשוט חסר תקווה.
קמתי על רגליי שהדמעות לא פוסקות לרגע.
צעדתי לכיוון המעלית הגדולה והשקופה שהייתה מולי, הכנסתי יד לתיק שלי בשביל להתקשר לויקטוריה. ואני עוד חשבתי שהיום הזה לא יכול להיות יותר גרוע. הטלפון שלי בדירה של תיאו.
פאקינג שיט. אין מצב שאני חוזרת לשם.
אבל אני לא יכולה להשאיר את הטלפון שלי מאחור.
יש שם הקלטות של ההורים שלי, את הקול הנעים שלהם שאני לא אשמע יותר מחוץ להודעות הקוליות. אני חוזרת לשם. על הזין שלי הריב עם תיאו. ההורים שלי יותר חשובים עכשיו.
התקדמתי חזרה לדירה של תיאו ולפני שבאתי לדפוק נזכרתי שהדלת פתוחה ואני אחסוך את המפגש המביך הזה מול תיאו, נכנסתי בשקט ובזהירות לדירה, מנסה שלא להעיר את תשומת ליבו, נכנסתי אל החדר שלו בניסיון אחר הטלפון שלי והוא היה מונח בשידה ליד מיטתו. אני כזאת סתומה. לקחתי את הטלפון ופתחתי בריצה לכיוון הדלת ששמעתי את דלת השירותים נפתחת, סגרתי את הדלת מאחוריי בזהירות ונשמתי לרווחה, מסתבר שבכל הזמן שהייתי בפנים שכחתי שהגוף שלי צריך חמצן. שהסתובבתי לכיוון המעלית היא בדיוק נפתחה ונייט עמד בפתח דלת המעלית.
שראיתי את פניו נזכרתי בעסקה המזוינת הזאת על זה שאני אמורה לגור איתו, שאמרתי לתיאו על כמה שאני שמחה על זה שאני עומדת לגור איתו.
אני כזאת מטומטמת. איך יכולתי להיות כל כך שמחה שאני אהיה אצל רוצח.
כל יום, כל שעה, כל דקה שאני עוברת אני אצטרך להיות בפחד שאני אעשה משהו לא במקום והוא ינסה לפגוע בי, לאנוס אותי, להרוג אותי.
רצתי אל אחי בדמעות וחיבקתי אותו בלב כאוב,
בלב של ילדה בת 16 שעכשיו שברו לה את הלב.
אני לא בת 16 אבל הלב שלי בהחלט שבור עכשיו.
פרקתי את כל מה שישב עלי בדקות שעמדתי ופשוט בהיתי בו. הוא השיב לי חיבוק אוהב ומכיל.
חיבוק שרק הוא יודע להעניק לי. אני כל כך אוהבת אותו ואני בטוחה בזה שהוא אף פעם לא יפגע בי.
״אני פה תינוקת, אני פה רוזה שלי.״
פשוט פרצתי בבכי, בכי כאוב,
למה הוא עשה לי את זה? למה הוא התרחק?
זה רק מה שעבר לי בראש.
התנתקנו מהחיבוק וכל החום שהיה בגופי נעלם כמו לא היה. ״נייט אני לא מסוגלת יותר״ אמרתי והורדתי את ראשי למטה. הוא אחז בפניי בשביל שאוכל להסתכל עליו ״אל תגידי את זה, לא משנה מה הוא עשה. הוא לא שווה את זה, לא משנה מה העולם הדפוק הזה מעולל לך, את הכי חזקה שיש ילדה קטנה.״ נייט תמיד ידע להרגיע אותי עם המילים שלו, עם הרגש שלו בכל מילה ומילה. אפשר לראות שהוא באמת מתכוון למילים שלו.
וזה מנחם אותי, כמו תמיד זה מנחם אותי.
הוא החזיר אותי לחיבוק ואחז בראשי, קירב אותי אליו. הינה אנחנו, עומדים ליד הדלת של תיאו.
אני חושבת שהוא לא יודע בכלל על מה מדובר, שהוא לא יודע מה קרה בתוך הדירה הזאת, אני לא הולכת לספר לו, יש דברים שעדיף שישארו אצלי, בגלל זה אני גם לא הולכת לספר זאת לויקטוריה.
פסעתי אל המעלית ונשאבתי לחיבוק אחרון מנייט, ״אני תמיד פה, את יודעת את זה נכון?״
הנהנתי לשאלתו ונכנסתי למעלית, בא לי פשוט להיזרק על המיטה שלי ולבכות. או לאכול גלידה, או להשתכר, או גם וגם, רק לא להיות פה.
בכל מקום אחר, בבקשה.