איכור

קפטן (חלק 2)

שנה שישית - קפטן
כוכב - קוראק
--------------------

עשרים וארבעה הצלפות. עשרים וארבעה סימנים כנגד גבו החשוף של נילסון. האיש צעק בכאב עם המכה ראשונה, והוא התחיל להתייפח עד העשירית. היה ברור שהוא מעולם לא חווה קשיים בחייו. פרסי היה חסר רחמים עם השוט. הוא לא עצר יותר מחמש שניות בין כל פגיעה. כל החוויה הקשה ארכה שלוש דקות לכל היותר. לאחר מכן הורה פרסי לרסן את לינסון ולהכניס למשאית, מוכן להובלה. גם האחרים התחילו ללכת בכיוון הזה, וחשבו שזה נגמר. אבל הדבר שפרסי הכריז לאחר מכן הותיר את החיילים והאזרחים כאחד בתמיהה וחוסר אמון.

"לפני שאנחנו עוזבים, יש לתת עוד עונש אחד". כולם עצרו להסתכל אחורה על הקפטן שלהם ותהו מי עוד צריך להיענש. "סגן פיאל, בבקשה קח את השוט." מייסון עשה את מה שאמרו לו, בלבול מציף את מצחו. "על רשלנותי וחוסר האחריות שלי. על כישלון בתפקידי כקפטן שלך, אתה תבצע שנים עשר מלקות על גבי."

רחשים עלו מסביב. סגניו מוחים בתקיפות על הפקודה.

"אדוני, זה לא הכרחי."

"לא עשית שום דבר רע, קפטן. אל תעשה את זה."

"קפטן איכור," התחנן מייסון, "אני לא יכול לעשות לך את זה. אני לא אעשה זאת."

"סגן פיאל, גם אתה מתכוון לא לציית לפקודות שלי? אני באמת צריך לקוות שלא אחרי ההפגנה שזה עתה נתתי." הטון של פרסי היה נושך, אבל עיניו היו מתנצלות. הוא ידע שצריך לעשות את זה, והוא קיווה שמייסון יבין למה.

"קפטן," ניסה מייסון בפעם האחרונה.

"סגן," אמר פרסי באדישות, קול בלתי מתערער.

בלי לחכות למחאה נוספת, פרסי הסיר את חולצתו ותפס את הקצה שלה. מבטי אימה, התנשפויות של הלם ועוד כמה הצהרות מחאה נפלו על אוזניים ערלות. הם ראו ממקור ראשון את הגב המצולק שכבר לבש הקפטן שלהם. קווים לבנים משוננים מקרבות עבר ועד לסימנים קשים ממכות חוזרות ונשנות זרעו את עורו. זה היה הגב של ניצול. מישהו שנאבק ובכל זאת המשיך לדחוף. מישהו שחי כנגד כל הסיכויים. זה היה מישהו שכבר הרגיש מספיק כאב לכל החיים, ובכל זאת הוא קיבל אותו בברכה אם פירושו זה לעמוד על הטעויות שלו ולרכוש את אמונם של אחרים.

פרסי לא הביט לאחור אלא צעק מעבר לכתפו בטון קצוץ, "סגן. שנים עשר מלקות. זו פקודה".

מייסון התפלל לכאוס שהוא לא יפגע בחבר שלו יותר מדי, אבל הוא ידע טוב יותר מאשר להתאפק על ההצלפות. פרסי פשוט יורה לו לתת יותר. מייסון גם התפלל שחברו לא ישנא אותו אחרי זה, כי הוא בוודאי ישנא את עצמו.

המכה הראשונה פגעה ממש בין השכמות שלו. פרסי נרתע אך לא זעק מכאב. באמצע הדרך ופרסי עדיין עמד איתן, רק פלט מדי פעם רטינה מלווה בנשימות כבדות. אפשר לומר את אותו הדבר על המחצית השנייה. עם זאת, במכה האחרונה, מייסון נחת בטעות על רשת קודמת, שפיצלה את העור. אפילו העור של נילסון לא התפצל כי פרסי דאג להפריד היכן שההצלפות נפלו. אבל למייסון לא הייתה שליטה רבה בשוט כפי שהיה לפרסי. זה היה אז שפרסי סינן במיוחד כשדם זלג על גבו. מייסון הפיל את השוט כאילו נשרף ומיהר אל חברו.