across the road

פרק 11- בתנאי אחד

קימברלי ג׳ונס-

הרגל שלי צונחת למזרן כשהכרית שהייתה תחתיה נפלה לפרקט החדר שלי, שוב.
״אמא!״ אני צועקת בחלל הריק לאחר שעצרתי את הסדרה שמתנגנת בטלוויזיה, הדלת נפתחת במהירות, ״מה קרה?!״ היא נשמעת לחוצה, זה קצת משעשע שהיא ישר נבהלת אבל אני ממהרת להרגיע אותה, ״הכל בסדר, פשוט נפלה לי הכרית.״
״שוב?! מתוקה שלי את צריכה להיזהר יותר, מה יקרה אם אני לא אוכל לבוא להרים לך אותה?״ היא אומרת תוך כדי הליכה לכרית שעל הרצפה ומרימה אותה, אחר כך מסדרת לי את הרגל עליה בעדינות רבה, שרק אמא מסוגלת לה.
״אני מצטערת אמא, חוץ מזה יש גם את קווין שהזעקתי לא מעט פעמים.״
בשנייה קווין מתייצב בחדרי בעוד שהוא מוריד את אוזניות המחשב שלו, ״קראת לי?! מה קרה?!״ הוא נלחץ.
״כלום, רק דיברתי על זה שגם לך אני לא מפסיקה להציק.״
״לגמרי... כבר נשארתי עם הדלת פתוחה ואוזן אחת קשבת. אגב רייס שלח לי הודעה ושאל מה אית-״
״תגיד לו שאני בסדר, אבל לא מעוניינת לדבר איתו.״
״אוק- פאק! הורגים אותנו! אני חייב ללכת.״ ובזאת הוא נעלם, כאילו לא היה, ואז מבטי חוזר לאמא שנראית מבולבלת.
״מה?״
״מי זה רייס? השם שלו רץ פה לא מעט.״
״סתם שכן,״
״שכן חתיך?״ היא קורצת לי ואני לא מצליחה לכבוש צחקוק קטן.
״לא, כאילו כן, כן הוא חתיך אבל אני שונאת אותו, הוא בלתי נסבל ואגואיסט לוזר.״ אני נשענת על ערימת הכריות שיצרתי.
״אוקיי, אז לא קורה בינך לבין רייס כלום?״
״לא אמא.״
״אין בעיה, אז לפני שזה קורה אני מצטע-״ צלצול הדלת קוטע את השיחה בנינו ואז אני מתחילה לחשוד.
״סליחה מאמי שלי.״

נופל לי האסימון.
הוא כאן.
כי אמא שלי המזמינה אותו, ומי יודע מה היא אמרה לו כדי להגיע.

לאחר שאמא כבר הלכה ועברו כמה דקות, רייס ומרי נכנסים לחדר שלי.
רייס נראה לאחר אימון ארוך, שערו נדבק למצחו כתוצאה מזיעה, הוא עם החולצה של הקבוצה ותיק הצד השחור והרגיל שלו.
״מיי!״ אני צועקת לעבר חברתי שלא ראיתי כבר חמישה ימים, ומצליחה להתרומם יחסית מהר, כאב חד מפלח את רגלי אז אני מתכווצת אבל רייס תופס אותי, אני מיד מתנתקת ממנו ומחבקת את מרי, ״קימי! התגעגעתי.״
״היי מתוקים, קימברלי ג׳ונס! תשבי חזרה על הטוסיק שלך.״
״אמא..״ אני בטוחה שלחיי בוערות ואני נראית כמו עגבניה מטופשת.
״שום אמא, קדימה..״ היא עוזרת למרי לשים אותי חזרה במיטה, ואז פונה לרייס, אני מכווצת את עיני ומפחדת על חיי בעודי מביטה בהם.
״רייס מותק, תרצה להתקלח?״
״כן זה יהיה נהדר, תודה גברתי.״
״בטח! בוא אחרי נשאיר את הבנות לבד.״

אוקיי זה הלך יותר טוב ממה שחשבתי.

————

״לא! אני לא רוצה! זה מגעיל!״ אני צולעת את דרכי למקלחת אחרי שמרי בגדה בי והלכה להגיד שלום לקווין, עכשיו אמא מנסה לדחוף לי את האנטיביוטיקה שהאחות הביאה לי, ״קדימה קים את חייבת.״
אני פותחת את הדלת ונכנסת, הדלת נסגרת ואני מסתובבת ורואה גוף.
גוף מוכר, של רייס.

״היי, לאט שם צ׳רי.״ הוא נראה טוב מידי, עם החיוך הצדדי, ושיער נוטף מים על בטנו החטובה, ״ס..סליחה,״ אני מועדת וידיים חזקות תופסות אותי רגע לפני שאני מוצאת את עצמי על הרצפה. לפני שהוא פותח את פיו אמא צועקת מבחוץ, ״קימברלי כדי לך לצאת ולקחת את האנטיביוטיקה שלך!״
מבטו של רייס חוזר אלי ואז הוא מחייך ופותח את הדלת לפני שאני מצליחה לעצור אותו, ״היי גברת ג׳ונס, אני אדאג לזה, תודה רבה לך.״
ואז לפני שהדלת נסגרת הוא לוחש משהו באוזן של אמא.
הוא עומד מולי עם כוס קטנה ונוזל צהבהב שממלא אותה.
״רייס תזהר ממני.״
״זה קטן עלייך, את אוהב לשתות, אני יודע את זה מניסיון.״
״כן כן, אבל זה מגעיל.״
״תנסי לחשוב על אלכוהול שאת אוהבת.״
״אוקיי, זה רק שוט.״
״בדיוק, רק שוט, אבל חכי רק רגע.״ הוא מעביר לי את הכוסית ואנחנו מחכים כמה רגעים לפני שאמא דופקת על הדלת, הוא פותח אותה ומחביא משהו בידו, ״קדימה, לכי על זה.״
אני מחליקה את הנוזל הנורא בגרוני, ואז רייס דוחף משהו בין שפתיי, אני לועסת בעדינות והטעם האהוב עלי נגלה, דובדבן.

״ממממ,״ אני מתענגת על הטעם, ואז הוא מניח עוד כמה דובדבנים בידי, ואני גונחת בהנאה, ״אוקיי תרגיעי שם את הקולות, כי אני לא אשלוט בעצמי.״ אני משתתקת, ״את צריכה עזרה להמשיך לאכול או מה?״
״טוב את זה אני כן יודעת לעשות, אז אני אגיד לך תודה ואלך.״
לפני שאני פותחת את הדלת, ידו של רייס נשענת עליה, הוא לא נותן לי לצאת מכאן.
״רייס תפתח את הדלת זה לא מצחיק.״
״אני אפתח, אבל קודם את יכולה להסביר לי למה היית עצבנית עלי?!״
״כי היית אגואיסט, חשבת רק על עצמך בסיטואציה. אני קרובה לשבר בקרסול אבל לא. אנחנו נעצור הכל ונכעס עלי, על משהו שלא תכננתי שיקרה, על משהו שכאב לי, ועל משהו שכמעט גרם להפסד שלכם, אתה שומע אותי רייס?! כמעט! לא הפסדתם, אבל בכל זאת בחרת לצעוק עלי ולהאשים אותי במשהו שלא אני עשיתי.״ אני לא יודעת באיזה שלב התחלתי לבכות אבל הדמעות זולגות על לחיי, ופניו של רייס עוטות מכסת ריקות, אני שונאת את זה שהתחלתי להיות רגישה מדי.
הוא מוחה את דמעותיי עם האגודל שלו, ״היי אל תבכי, אני מצטער, כל כך מצטער, כן את צודקת הייתי אגואיסט, פשוט אף פעם לא הייתי כל כך קרוב להפסד מול הקבוצה הגרועה פח הזאת, ואת יודעת למה כמעט הפסדנו?!״
״למה?״ אני שואלת ומושכת באפי, ״בגללך! כל כך רציתי לדעת איך את, ורציתי לפרק את מי שעשה לך רע מכות, את מבינה אותי?! במשך חמישה ימים לא עשיתי כלום חוץ מלדאוג לך. ולכעוס על עצמי, כל כך כעסתי על עצמי קימברלי, שנתתי לך את התחושה הזאת שלא איכפת לי ממך, כי זה בדיוק ההפך!״
אני נדהמת ממה ששמעתי, ״רייס?״
״מה?״
״אל תקרא לי ככה.״
״איך?״
״קימברלי. זה מוזר.״
״קראתי לך קימברלי? סליחה זה האדרנלין.״
אנחנו צוחקים יחד, ״את מבינה אותי?״ הוא מניח את מצחו על מצחי ואני מהנהנת ומביטה בעיניו, עמוקות וסוערות.

״אני סולחת לך, בתנאי אחד.״