across the road

פרק 14- שייק ירוק

רייס קופר-

ריח של דובדבנים ודבש מגיע לאפי, אני פותח את עיני ושיער בלונדיני וזוהר נגלה לפני.
עיניה הבהירות של קימברלי מביטות בעיני, וחיוך קטן שחושף גומה ממכרת נשלח לעברי.
גופה הקטן מכוסה אך ורק בחזייה ותחתונים, היא מנשקת את שפתיי קלות, לאט לאט הנשיקה מתעמקת, כמה שהתגעגעתי לתחושה הזאת.
דפיקות חזקות על דלת המעונות שלי ושל קווין גורמת לי לפתוח את עיני בפעם השנייה הבוקר, אבל הפעם בבהלה.
אני מתרומם באי רצון מהמיטה ופותח את הדלת, שם עומדת קייסי, ״היי, למה אתה לא עונה לי?! צריך להעלות סטורי בוקר לאינסטגרם.״ אני מכווץ את פני לאור קולה הצווחני, ״מצטער נרדמתי...״
״זה לא משנה עכשיו, בוא.״ היא מושכת בידי ונצמדת לחזי, ידה הימנית עולה יחד עם הטלפון שלה למצב סלפי, ואז היא מתחילה להקליט, ״בוקר טוב לעוקבים המדהימים שלנו, עוד בוקר עם שייק ירוק ובריא, המשך יום מושלם כמונו.״ היא משחררת נשיקה באוויר וברגע שהיא עוצרת את הסרטון, היא בוחנת אותו בדרכה לפח וזורקת את השייק הירוק שלה.
״טוב אני אחזור לסטורי צוהריים, איפה תיהיה?״
״באימון.״ אני אומר בקצרה רק כדי לא לפתח איתה שיחה ארוכה, היא משיבה בהינהון קצר ויוצאת, אפילו לא טורחת לסגור את הדלת.

אני מעיף מבט בשעון שנמצא מעל הטלוויזיה, ״פאק פאק!״ אני ממהר להתקשר לקווין, וללבוש מכנסיים וכמעט מועד.
אחרי צלול אחד הוא עונה, ״אחי איפה אתה?!״ קולו העצבני נשמע בבירור מהקו השני, אני פותח את פי כדי לדבר אבל הוא לא מאפשר לי, ״אני מחכה לך כבר חצי שעה בסופר בן אדם! הבטחת לי שתבוא איתי לקניות!״ צחוק בוקע ממני ללא שליטה, לפעמים הוא מתנהג כמו תינוק.
״אוקיי אני יוצא אלייך, יקח לי עשר דקות.״
החולצה כבר עלי, ולפני שאני יוצא אני מבחין בבד שחור עם כיתוב בורדו על שולחן הכתיבה שלי, ידי נשלחות כדי להרים אותה, אני מקרב אותה לאפי ושואף את ריחה המוכר של קימברלי, דובדבנים ודבש.
ואז אני מנער את ראשי וזורק את החולצה לסל הכביסה, ״תתאפס על עצמך.״ ואילו המילים האחרונות שאני אומר לפני שאני עוזב את חדר המעונות ונועל את הדלת.

————

למזלי ולמזלו של קווין הסופר במרחק של שלוש דקות נסיעה מהקמפוס, מה שאומר שהגעתי אליו במהירות, הוא עומד כמו דחליל ומחפש אותי בעיניו, פניו מכווצות ברוגז מה שהופך את המראה משעשע יותר.
אני צופר לו והוא נבהל מעט, ואז לידו מופיע טי-ג׳יי עם עגלה, אני חונה ליד הג׳יפ השחור של קווין ויורד מהרכב.
״תודה לאל! קדימה סטיב יהרוג אותנו אם נאחר לאימון היום.״ קווין קורא ונכנס לסופר כשאנחנו אחריו, ״היי גבר,״ אני טופח על כתפו של טי-ג׳יי, ״היי אחי.״ אנחנו חולקים כיף וממשיכים אחרי הקפטן שלנו מחוץ למגרש, קווין.

״המשחק הולך להיות קליל.״ טי-ג׳יי קורא בקול בזמן שקווין קולע חטיפים אל תוך העגלה, ״לגמרי, צ׳רקייס חלשים.״ אני מאשר ומניח בקבוק של קוקה-קולה בתוך העגלה.
קווין מפספס קליעה אחת ואני הולך להרים את החטיף שנזרק לא רחוק מהעגלה שלנו, רק שיד קטנה מלאת תכשיטים מוכרים מגיעה לחטיף לפני.
״היי.״ אני אומר לקימברלי, ״כן, היי.״ היא עונה ביובש שמתחלף לשמחה כשהיא מביטה בטי-ג׳יי.
״קבינסקי?!״ היא אומרת בהתרגשות, טי-ג׳יי מפנה אליה את מבטו ומחייך חיוך מאוזן לאוזן, ״מיני ג׳ונס!״ קימברלי רצה לעברו וקופצת עליו בחיבוק, הוא מרים אותה ומחבק אותה חזרה, יותר מידי מגע.
זה לא מפסיק שם, הוא מתחיל לדגדג אותה, ״דיי דיי!״ היא מצחקקת, הוא מפסיק, מוריד אותה אל תוך העגלה שלנו ומבלגן את שערה.
חיוך של ילדה קטנה מופיע על פניה של קימברלי, רק חבל שזה לא אני שגרם לה לחייך ככה.
״היי מיי!״ קווין צועק לכיוונה של מרי שנמצאת ליד מדפי הקורנפלקס, היא מפנה את מבטה לאחר שבחנה חבילת קורנפלקס, היא זורקת את החבילה לעגלה המלאה שלה בחיוך ומתקדמת לעברינו.
״היי ריי.״ היא מחבקת אותי, אני מנשק את ראשה ואז היא הולכת לקווין, ״היי קוו.״ היא מחבקת אותו, וידיו של קווין גולשות מעט מטה, אני משתעל בפתאומיות שמבהילה את חברי, ״שמור על הידיים קווין.״
״אויש תשתוק רייס.״ מרי מוציאה לשון לעברי, ״אה כן?״ אני בוחן אותה, ״כן.״ היא מהנהנת לעצמה, ואז אני מרים אותה כשהיא הפוכה על גבי.
״סליחה סליחה!!״
״סליחה מה?״
״סליחה המלך שלי!״ אני מוריד אותה ומסמן לה להביא את העגלה שלה, ״קדימה צריך להמשיך בקניות יש לנו אימון.״

————

אני רץ עם הכדור בין ידי ומנחית אותו לעוד טאצ׳דאון מוצלח.
״יופי בן!״ המאמן אוסקר צועק לעברי, ואני מרגיש מוערך, כמה חיכיתי לאימון הזה, אין משהו שאני אוהב כמו פוטבול.
האימונים באוניברסיטה הרבה יותר קשים מהתיכון, לא שלא ציפיתי לזה אבל בסדר גודל הזה?! ממש לא.
המאמן שלנו הוא כמו אבא בשביל כל אחד ואחד מאיתנו, אבל כשזה מגיע למשחקי חוץ הוא יכול להיות קשוח ועצבני, אבל אנחנו כבר רגילים.
״עוד שתיים כאלה ואתם יוצאים להפסקה!״ ברגע שאנחנו שומעים הפסקה אנחנו פעלים במהירות ולוקח לנו כמה דקות לסיים את המשימה, אם כמה שאני אוהב פוטבול, זה ללא ספק מעייף והרצון שלי למים גובר מרגע לרגע.
״יופי, יש לכם עשר דקות, מעכשיו.״
לפני שאני נכנס למלתחות קייסי עוצרת אותי ודוחפת מצלמה לפרצוף שלי, ״הגבר שלי באימון עכשיו, בדיוק יצאו להפסקה, מאחלים לו בהצלחה!״ היא אומרת ונושקת ללחי שלי, וכשהיא עוזבת אני רואה את קימברלי מביטה בי, כנראה שהיא הביטה בנו, אבל היא לא מראה יותר מידי חולשה רק מתקדמת לעברי בעצבים ומניחה בקבוק מים בידי, ״זה של קווין תביא לו את זה.״ היא קובעת והולכת, ״רגע קימ-״
״אני ממהרת..״ ובזאת היא הולכת, שוב.