across the road

פרק 5- צ׳רי

קימברלי ג׳ונס-

להתעורר לצד רייס זה לא משהו שחשבתי שיקרה לי.
אבל לראות את זקפת הבוקר שלו, זה ממש לא משהו שחשבתי שיקרה לי.
איכ. מה לא, זה רייס.
רגע זה רייס.
״אלוהים! למה אתה בחדר שלי סוטה?!״
״אני לא חושב שהחדר שלך בגווני אפור, צ׳רי.״

״פאק!״ אני מחזיקה את הראש הכואב שלי, ומתעלמת מהכינוי המוזר החדש והמוכר של רייס. ״יש לך אדוויל ומים על השידה, אני הולך לקנות משהו, תרגישי בבית, אבל עדיף שתלכי לחדר של מרי.״
כמובן, אותו רייס דפוק ושמוק. לא יודעת למה חשבתי שהוא נחמד לרגע.
אני לא כל כך חושבת לפני שאני מורידה את החולצה שלי,
״מה את עושה?״
״חם לי.״
״טוב, אני חייב ללכ.. את כל היום עם סטים תואמים?״
״לא עניינך סוטה.״
״את חייבת להפסיק.״
״להפסיק מה? לקרוא לך סוטה? סוטה.״ רייס מתקדם אלי, אני לא יודעת מתי זה קרה, יש סיכוי שמצמצתי והוא גוהר מעלי עכשיו?!
״תגידי את זה שוב.״ פניו מתקרבות לשלי.
״סו-״ הוא מתקרב אלי שוב, מרחק נגיעה משפתי, ״לא כדי לך להשלים את המילה, צ׳רי.״
״למה מה תעשה לי.״
״אני בטוח שאת לא רוצה לגלות אם את כל כך שונאת אותי.״
״טוב רד ממני.״
״עד שלא תמצאי לי כינוי חדש, אני לא יורד.״
״אתה מחשיב סוטה ככינוי?״
״אמרתי מה שאמרתי.״
״בסדר בסדר, ריי.״ פאק מה אמרתי עכשיו. למה זה כל כך מוכר לי, ולמה זה נפלט ממני במהירות כזאת. ולמה רייס קם בשנייה ויוצא מהחדר כשהוא עונד הבעת פנים כזאת?
אבל לפחות הצלחתי במשימה שלי.

אחר שאי שומעת שהוא יוצא מדלת הבית והיא נטרקת, אני מרשה לעצמי להתרווח במיטה שלו עוד, אולי אפילו למצוא תמונות פדיחה שלו, כלום.
אני קמה על הרגליים ולובשת את אותה חולצת פוטבול שהורדתי לפני עשר דקות בערך, מסרקת את השיער ועושה צמה חדשה, אחר כך אני מרגישה את כאב הראש חוזר שנית, אז אני ממהרת לקחת את כדור האדוויל מהשידה, הולכת אותו ובורחת לחדר של מרי.

שלוש נקישות על דלת חדרה של מרי, ״מי?!״
״האישה השווה ביקום!״
״רק רגע!!״ היא נשמעת לחוצה, אפילו רעשי חפצים זזים נשמעים מתוך החדר, גורם לי לתהות מה קורה שם?
״כנסי!״ אני פותחת את הדלת ורואה שהכל מסודר, כאילו לא זז דבר ממקומו, הפעם האחרונה שהייתי כאן, לפני המסיבה לא בדיוק העפתי מבט על החדר, אבל הוא לא נראה שונה כל כך, אז מה היה הרעש?

״תגידי את רעב-״
״אלוהים כן!״ מרי מצחקקת לאחר שאני עונה בתקיפות, ״בואי.״ היא מובילה אותי למטבח שנמצא בקומה הראשונה, להפתעתי הכל נקי.
״או שאני הוזה, או שהכל כאן נקי ועשית את זה לבד?״
״לא לגמר-״
״בוקר טוב פרינססה.״ בחור, נראה לי שקוראים לו טי-ג׳יי, כורך את ידו סביב עורפי, אני נבהלת מעט אבל לא נותנת למגע הלא מוכר להרתיע אותי.
״היא לא בעניין קבינסקי.״ מרי וקווין אומרים ביחד, והמבט ביניהם נראה  מוזר, כאילו הם הכירו בעבר.
״הורסי שמחות!״ טי-ג׳יי בורח למקרר ופותח אותו לאחר שהניח נשיקה מסכנה על הראש שלי, אלוהים הבחור הזה גבוה.
״מיי?״
״קבינסקי?״
״את יכולה להכין פנקייקים?״ טי-ג׳יי פונה לעברה של מרי עם עיני כלבלב ירוקות וגדולות, ״לא יקרה.״
״בבקשה.״ קווין מצטרף לבקשתו של טי-ג׳יי, לבסוף מרי נשברת לאחר שהבנים חופרים לה במשך עשר דקות, ומתחילה לאסוף מצרכים.

״איך ישנת?״ קווין ניגש אלי ומחבק אותי, ״כמו תינוקת.״ אני מתנתקת מהחיבוק ושולחת לעברו חיוך גדול שגורם לעיני להתכווץ לשני חריצים צרים. ״היי מיי!?״ הימהום קל נשמע מכיוון המטבח, ״איפה קופר?״
״הוא יצא לקנות כמה דברים.״ אני עונה במקום מרי, ״איך את יודעת?״
קווין מתהפך בשנייה ושולח לעברי מבט שואל, ״ישנתי אצלו בחדר, וכשהוא יצא התעוררתי אז הוא אמר לי.״ הוא רק מהנהן כשחשד משקף את עיניו החומות כחולות, והולך לשבת ליד טי-ג׳יי שקרא לו לראות משחק פוטבול שהם פיספסו אתמול.

הזמן עובר יחסית מהר, אני מסיימת לערוך את שולחן האוכל ומתחילה להניח את קערת הפנקייקים ולצידם תוספות שונות, כמו סירופ שוקולד ומייפל , סוכריות, קצפת, אוכמניות, תותים, ואהוב עלי נוטלה.
״בואו ילדים רעבים!!״ אני צועקת לכיוונם של שני הבנים ששורצים בסלון כמו מלכים, כשאנחנו העוזרות שלהם.
לוקח להם בדיוק שנייה להתיישב ולהתחיל לזלול, למרות שהמרחק בין הסלון לשולחן האוכל לא כל כך קטן ודורש טיפת מאמץ, ואז נזכרתי שמדובר כאן בשני אגדות פוטבול, לעומתי, הנערה המתבגרת עם כושר ששואף לקשישה בת שמונים.
אנחנו אוכלים את הפנקייקים האלוהים של מרי, מתענגים על הטעם ואז הדלת נפתחת ודמותו של רייס נראית, הוא אוחז בכמה שקיות סופרמרקט שאני מזהה, ושקית שאיני מכירה אבל לאור ציור של הגיטרה שמתנוסס עליה, אני מניחה שהיא קשורה לכלי נגינה.
״הבאתי דובדבני-״ בלי לחשוב עוד שנייה אחת אני רצה למטבח וגונבת את קופסאות הדובדבנים, צבעם הבורדו והמוכר מזמין את התאבון שלי יותר, ״אני לא סובלת דובדבנים.״ מרי קוראת משולחן האוכל, ״יותר בשבילי.״ אני לא מבינה איך אפשר לשנוא פרי טעים כזה.

אני קופצת על השיש ומתיישבת שם, צופה ברייס מסדר את הקניות במקומות שונים, אני מרגישה שנאה חזקה מאוד כשאני צופה בו, לא יודעת למה, היא אחת כזאת אמיתית, לא בגלל שטות דפוקה, כאילו הוא עשה משהו רע, אבל אני לא מבינה מה.
״שלא תכאב לך הבטן צ׳רי.״ רייס מניח את המגבת על כתף ימין שלו ולוכד אותי בין שתי ידיו, ״אף פעם לא כואבת לי הבטן מדובדבנים.״ אני מחייכת אליו, משהו מוזר קורה כאן. אני לא נרתעת מהקירבה שלו אלי.
הוא מביט בתוך עיני, אני בתוך שלו, כאילו אני מנסה לקלף שכבות. להגיע למשהו. למצוא אולי רמז קטן.
״רייס?״
״צ׳רי?״
״למה אתה קורא לי ככה?״
״כי את אוהבת דובדבנים.״ הוא עונה במהירות מחשידה, ״אבל איך אתה יודע? הרי בחיים לא ציינתי את זה מולך.״
״ראיתי אותך אוכלת דובדבנים, את יודעת ביום הראשון שנפגשנו, בחלון.״ נראה שהוא לא כל כך מאמין לדבריו, אבל אני מניחה שאניח לזה, לפחות לעכשיו.
״טוב אני חייבת ללכת, יש לי עבודה בגראז׳.״ ובזאת הוא נעלם. פשוט הולך. משאיר אותי. את הדובדבנים. ואת המחשבות המבולבלות. שוב.

השעה כמעט אחת עשרה בלילה, העברתי את כל היום עם מרי, עשינו שיעורים, אכלו, ראינו סרטים ואפילו סיימנו סדרה בת תשעה פרקים.
אני נפרדת ממרי בכך שאני מניחה נשיקה קטנה על ראשה, כמו אמא, ומרגישה חיבור מוזר, חיבור מוכר.
אני יוצאת מביתה ומתכוונת לעבור את הכביש, לפתע רעש גיטרה חשמלית נשמעת מגראז׳ הבית. אני נגשת לשם.
ו...

פאק.
רייס קופר. בלי חולצה. שיערו פרוע. הוא מבריק כתוצאה מזיעה. טיפה מלוכלך. מנגן. בפאקינג גיטרה חשמלית.