across the road

פרק 21- תחביב חדש

קימברלי ג׳ונס-

״אני יכולה להיכנס?!״ אני דופקת על דלת חדרו של קווין, הוא משיב לי בפתיחת דלת וחיבוק חזק, ״איך את?״
״בסדר... קצת מוזר אבל בסדר.״ הוא מתנתק ממני ומביט בי בצורה מוזרה, ״את בסדר?!״ הןא נשמע מופתע, אבל אני מהנהנת ומחבקת את עצמי, פתאום נפתחה לי דלת חדשה במוח.
״לא באתי לכאן כדי לדבר עלי... היום בבוקר שמעתי מרייס שאתה לא מדבר איתו, והוא מרגיש שאתה עצבני עליו, זה נכון?״
״את באמת שואלת?״
״כן.״
״תגידי לי את רצינית קימברלי?! איך נראה לך שאני אתנהג?! אבא שלו אנס אותך! אנס אותך! תפתחי את העיניים.
את באמת חושבת שאני אלך אליו ואתנהג כאילו כלום לא קרה? אם כן אז את לא מכירה אותי, ואת לא הקימברלי שאני מכיר.״ במשפט האחרון קולו נשמע מאוכזב, וחלש, כאילו הוא רחוק ממני.
״בדיוק קווין, אבא שלו. זה לא הוא, ולא מרי! זה לא הם... אבא שלהם אנס אותי!״ אני שותקת.
לא מוציאה מילה מפי.
הדלת שנפתחה קודם, חושפת את האמת הכואבת שלא הצלחתי לראות.
אנסו אותי.
אבא של החברים הכי טובים שלי, אנס אותי.
והייתי כל כך עסוקה בילדים של האנס שלי, רציתי לגרום להם להאמין שזה לא הם, רציתי לעזור להם ולהיות איתם.
רציתי שהם יניחו את המקרה הזה מאחוריהם, למרות שהוא בכלל לא מאחורי.
פאק. אנסו אותי.

אני נופלת לרצפה כשדמעות זולגות מעיני, דמעות חמות זולגות על הלחיים שלי, שוטפות אותי, אבל משאירות אותי מלוכלכת, מבפנים.
קווין יורד אלי ויושב איתי על הרצפה, מחבק אותי, ממש כולאה אותי בין זרועותיו.
״אנסו אותי!״ אני צועקת לאוויר, כאילו אני מחכה שמישהו יחזיר לי תשובה ויגיד שזה שקר, שזה לא באמת קרה, אבל שום דבר בלבד קולו של קווין נשמע, ״היי, אני פה.״ הוא מנשק את ראשי ואני לא מפסיקה להתייפח.
״אני יכול להציע לך משהו?״ קולו של קווין מפתיע אותי לאחר כמה דקות של שתיקה, אני מהנהנת ומנגבת את אפי בשרוול הסוודר שלי, ״אולי תמצאי תחביב חדש?״
״איזה בדיוק?״
״לא יודע, ציור, ריקוד, קריאה, שירה, יש כל כך הרבה.״
״ולמה זה יעזור לי?״
״זה יעסיק אותך קצת, את לא תצטרכי להתרכז בכל מיני דברים... את חושבת שאני לא זוכר כלום מהנאום שלך במסיבה? קימי, אני זוכר הכל. את חייבת להפסיק להתעסק בעבר, זה קרה, זה לא קורה. התאונה הזאת מאחורייך, תניחי לה, תני לה לחלוף. כי אם תישארי תקועה שם, מתחת לחגורת הבטיחות... היא בחיים לא תשתחרר.״ הוא מביט בי, עמוק לתוך עיני, הוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

—————

בבוקר שאחרי אני מתעוררת עם עיניים נפוחות ואדומות, אבל זה לא עוצר אותי מלחפש תחביב.
המילים של קווין עדיין תקועות בראשי, ״כי אם תישארי תקועה שם, מתחת לחגורת הבטיחות... היא בחיים לא תשתחרר.״
הדברים שהוא אמר היו קשים לשמיעה, אבל כל מילה ומילה הייתה צריכה להיאמר, כי זאת הייתה האמת.

אני מתקדמת לכיוון הספרייה של האוניברסיטה ושואלת את הספרנית אם יש את הספרים שאני מחפשת, לאחר שהיא מכוונת אותי אני הולכת ומוצאת כמעט את כל חמשת הספרים.
אני משאילה את ארבעת הספרים שמצאתי ומחייכת לספרנית החמודה, היא מחייכת אלי בחזרה ומנופפת לי כשאני יוצאת חזרה לכיוון המעונות.
החלטתי להתנסות בציור וקריאה.
אני חושבת שריקוד זה לא התחום שלי, ואת השירה אני אשאיר לחדר המקלחת.
אני מצמידה את ערימה הספרים לסנטרי כשהם נתמכים על ידי היד שלי, ועם ידי השנייה אני מכניסה את המפתח לתוך החור.
כשהדלת נפתחת חדר הסלון מואר דרך החלון הגדול שנמצא בו, אני סוגרת את הדלת עם הרגל בבעיטה לאחור.

אני מניחה את הספרים על שולחן הכתיבה שלי ונגשת למיטה, מתחתיה נמצאות שתי קופסאות פלסטיק גדולות, שם אני מאחסנת דברים שאני לא מוצאת בהם את השימוש, כמו קלמר עפרונות צבעוניים, ומחברת עם דפים לבנים וחלקים.
את הקריאה אני אשאיר לערב, ואת הציור אני אנסה עכשיו.

עברה כבר שעה מאז שהתחלתי לצייר, וכרגע המצב נראה טוב, אפילו טוב מאוד, לפני כמה דקות שלחתי תמונה של אחד הציורים שלי לקווין והוא לא האמין שאני זאת שציירה אותו.
אני מצחקקת לטלפון שלי כשקווין ממשיך לכתוב לי הודעות שהציור לא שלי ושאני משקרת ואז דפיקות נשמעות על דלת החדר שלי.
״כן?״
״היי קיי.״ מרי נכנסת לחדר שלי ומתיישבת על המיטה, ״היי מיי.״ אני משיבה לה וסוגרת את המחברת שלי.
״מה את עושה לעזאזל?!״
״מחפשת תחביב חדש.״
״למה?״ היא מצחקקת, ״לא יודעת, קווין אמר שזה יעזור לי עם כל המחשבות שלי, הוא אמר שברגע שאני אהיה עסוקה במשהו, אני לא אחשוב על התאונה והזכרונות, והאו..״ אני לא מצליחה להשלים את המשפט, לא בגלל שלא נעים לי ממרי, אלא בגלל שאם אגיד את זה, אני אתפרק שוב.