across the road

פרק 10- זאת האמת?

רייס קופר-

משחק שלישי העונה.
ללא ספק היינו חיות על המגרש במשחקים קודמים מה שהוביל אותנו לכאן, משחק בית עם לא פחות ממייבל-היי הפחדנים.
אחרי לא מעט משחקים שביטלו לנו התקופה, סוף סוף הם הסכימו למשחק נגדנו, וכמובן שלקחנו את ההזדמנות בשתי ידיים ואנחנו כאן כדי לנצח.
את החודש האחרון העברתי באין ספור אימונים, אני מאמין רק במשפט אחד.

״קשה באימונים, קל בקרב.״

אין ספק שזה קרב.
הדבר היחידי שאני רואה כשאני עולה למגרש, לא משנה איפה, זה אדום.
אדום ושחור. כמו הסמל שלנו.
אין כמו לשמוע את צעקות הקהל הגועשות, לראות את כולם לבושים בצבעי הקבוצה.
לפעמים אני אפילו קולט לא מעט ילדים עם החולצה שלי, מה שישר מעלה לי חיוך על הפנים, וגורם לי להבין למה אני מתאמן, למה אני משחק.

״בן? קידמה!״ אני רץ לכיוונו של המאמן ומוצא את כל הקבוצה סביבו.
״תחליף אותי, אני בחוץ.״ הוא יוצא ומפנה לי את המקום הרגיל שלי לפני משחק, באמצע המעגל יש לי את כל תשומת הלב וההקשבה.
״טוב הקשבה אלי! זה שאנחנו מול חבורת כוסיות-״ גל של צחוק שוטף אותי, ״לא אומר שאנחנו מורידים את הרמה שלנו. הם ביטלו משחקים והם יקבלו את מה שמגיע להם פי שתיים.״
״כן!!!״ כל חברי הקבוצה צועקים סביבי, ״יופי עכשיו עופו מכאן ותראו להם מי אנחנו!״ צעקות ממלאות את חדר ההלבשה ואת המסדרונות כשאנחנו מתחילים לצאת לכיוון המגרש.

קימברלי ומרי שעונות על הקיר לקראת סוף המסדרון, אפשר כבר לראות את המגרש, הן עוצרות את קווין ומאחלות לו בהצלחה כמו כל משחק, מרי רצה אלי ומברכת גם אותי, אבל קימברלי עדיין שעונה על הקיר, לא מדברת איתי.
היחסים בנינו הפכו מסובכים יותר, היא כל הזמן מתחכמת ומנסה להוציא את העצבים שלי, היא מנסה להוציא ממני משהו ואני לא מבין מה.
אני מתקדם אליה, מניח את שתי הידיים שלי מעל ראשה כך שהן על הקיר, והיא כלואה.
״מה איתי? לא מגיע לי בהצלחה?״
״אם זה מה שאתה צריך אז,״ היא תופסת בחולצה שלי ומושכת, מקרבת אותי לפניה, ״בהצלחה.״ היא מביטה בעיני ואני כל כך קרוב לרסק את שפתי על שפתיה, לטעום אותה שוב, כמה שאני מתגעגע לטעם שלה.
היא ממתק מעולה, אנרגיה מעולה לשמונה משחקים שלמים.
היא מתקרבת עם שפתיה לשפתי, רק נשיקה אחת מה כבר יקרה?
ואז היא עוצרת, מילימטרים בודדים לפני שפתי, היא מסתכלת לתוך עיני, הפעם עמוק יותר, עוטה חיוך קטן.
לפני שהיא באה להגיד משהו המאמן קורא לי, ״קדימה בן!״
אני שונא אותו.
קימברלי צוחקת מורידה את ידיה מהחולצה שלי ומסדרת אותה, אחר כך יורדת מקצות אצבעותיה ופתאום נעלמת.

הקהל גועש וקופץ כשאנחנו נכנסים למגרש הפוטבול, ואין מראה יותר יפה מזה.