שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
המילים שלו רדפו אותי כל הדרך לנמל התעופה. הוא הביא אותי אתמול למוטל, נישק את מצחי ועזב. עיניו השחורות לא העזו להביט בי, אחרי השיחה שלנו בפארק. הוא אפילו לא נפרד ממני. הוא לא אמר מילה. הוא פשוט... עזב.
לא, אני זאת שעזבתי.
הישרתי את מבטי אל העוברים והשבים בנמל התעופה. התור לעמדת הצ'ק-אין הייתה די ארוכה, אבל ניחשתי שזה היה בגלל שהיה היום יום ראשון וכולם עזבו את מונטנה בכדי לחזור לחיים הרגילים שלהם. ליקקתי את שפתי התחתונה וניסיתי לנשום מבעד לליבי המשתולל. הרגשתי כאילו האיברים שלי כבר לא היו שלי. הלב והמוח שלי כבר לא היו שלי. מאז הפרידה הריקה הזאת – אם אפשר היה לקרוא לזה פרידה, לא הצלחתי לשלוט על הדמעות שעלו מדי פעם לעיניי.
אני ביקשתי את זה.
אני רציתי לעזוב...
אמרתי לו שאני לא יכולה להישאר, אז למה הרגשתי שבורה כל-כך? למה הרגשתי כאילו שמישהו קרע את אותי מפנים והוציא את ליבי מתוך הגוף המדמם שלי. אף אחד לא היה אשם בזה מלבדי. באתי לכאן בכדי להתנתק ולתת ללב שלי להירפא אחרי מה שמל עשה איתי. ובמקום זאת נקשרתי אל איש ההרים ונתתי לו את הגוף שלי. נתתי לו את עצמי במחשבה שזה יהיה רק לסופ"ש הזה. שזה יהיה לזמן קצר ואני לא אחשוב על זה יותר. וכעת, הרגשתי שנתתי לו את כל כולי ולא נשאר דבר בשבילי.
שמעתי צליל מוכר והוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס. המסך נדלק ובמרכזה עמדה הודעה שהתקבלה. פתחתי את המכשיר ונכנסתי להודעה הנכנסת. הפנים של בּילי הצטיירו על הקצה של תיבת קבלת ההודעות ונכנסתי לתוכה. השעה על המסך הייתה קרובה לשש בבוקר מה שאמר שהשעה אצלה הייתה כבר שמונה. התבוננתי על ההודעות שהיא שלחה ביומיים האחרונים ואשמה בלתי-נשלטת חנקה אותי. לעזאזל, שכחתי לחזור אליה אחרי המקרה ההוא.
היא בטח יוצאת מדעתה.
בּילי: אני מקווה שחטפו אותך, יא-זונה!
בּילי: צריכה להיות סיבה מספיק מוצדקת שלא תעני לי 😡
