שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
יש דברים שלא ניתן להסביר אותם.
דברים כמו הסיבה בגלל היא ישבה לצדי לאורך כל הארוחה שלנו. הסיבה בגללה סבתא שלי לא הפסיקה להחליף בינינו מבטים ולחייך אליי. או אפילו הסיבה בגללה היא חיבקה את טליה ונאחזה בה לכמה שניות יותר מהנחוץ. החיבור שנוצר ביניהם, במיוחד אחרי שגילתה שטליה יודעת עלינו, העמיק בזמן שישבו יחד.
לא רק שטליה הצליחה לכבוש את סבתא שלי, אלא שהיא גם הצליחה לכבוש את סבא שלי. הוא לא הפסיק לנשוף מהרגע שהיא פתחה בסיפורים שלה על ניו-יורק ועד השנייה שבה נפגשנו ביער והעובדה שסיפרתי לה על מה שהייתי. הנשיפה הזאת התקבלה בעיניה כחיוך, למרות ששפתיו לא התעקלו אפילו פעם אחת לאורך כל הארוחה.
"תודה רבה לכם." טליה כרכה את ידיה סביב סבתי והאישה השחומה טפחה קלות על שכמה של הצעירה, "אין לי אפילו את המילים לתאר לכם, איזה טוב היה זה להכיר אתכם... אני ממש מצטערת שלא אכלתי את כל מה שהכנת –"
"אוה, יקירונת." סבתא שלי הישירה את מבטה וחפנה את לחייה של טליה בכפות ידיה, "אני שמחה שאכלת את מה שאכלת ומקווה שתחזרי אלינו גם בעתיד." היא הסתכלה עליי במבט מלא משמעות, לפני שחיבקה אותי. "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, נכדי האהוב." היא לחשה בשפת האָרָפָּהוּ המקומית שלנו, "אתה לא סיפרת לה עדיין, אה?"
"סיפרתי לה, מה?"
היא יודעת על טליה. נשף הדוב.
"אי-אפשר להתחמק מהגורל, נכדי." מבטה סקר אותי והיא הניחה את כף ידה על הלחי שלי. "במיוחד כשהפַּארוּ שלך נמצאת ממך מולך ואתה לא עושה עם זה כלום."
"את שמעת אותה," ניסיתי לחייך וכחכחתי בגרוני במקום זאת, "החיים שלה בניו-יורק. אני לא יכול לבקש ממנה לעזוב את הכל ולהישאר איתי."
"והדוב שלך מסכים עם זה?" יכולתי לראות את הלעג שכיסה את פניה.
"כמובן שלא!" ניערתי את ראשי מצד לצד, "אבל זה לא משהו שאני יכול לשלוט בו. לא הכל הולך לפי הגורל, סבתא, לעיתים ניתן לבחור לצעוד בדרך אחרת."
