שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הטיפשות שלי הסיטה אותי מהדרך.
האור העמום חדר בין תקרת העצים והפנה אותי רחוק מהשביל עליו צעדתי. אלוהים אדירים, איך פספסתי אותו בכלל? איך הגעתי למצב שכבר ביום הראשון שלי כאן, נאבדתי? בּילי צדקה. לא הייתי צריכה לבוא לכאן. מה חשבתי לעצמי? מה רציתי להוכיח? שאני פאקינג חסרת תועלת? מל פאקינג צדק שהוא זרק אותי.
הרוח חלפה בין העצים, מתנגנת כנגד העלים היבשים והענפים בצלילה המוכר, ותוקפת את עצמותיי בדקירה מרושעת. שילבתי את ידיי על חזי ואחזתי בעצמי מלצרוח. המעיל הדקיק שלבשתי לא עזר לי בשיט. עמדתי לקפוא באמצע שום מקום.
רק אני יכולתי להוביל את עצמי לאמצע היער לבושה כמו שאני לבושה ובמצב הנואש בו הייתי.
אוזניי שצפו, ראשי פעם ומוחי דפק עם כל מחשבה. ניסיתי להתרכז, אך כל ניסיונותיי היו לשווא. הייתי לבד, באמצע שום מקום ושכחתי גם את הנייד בתוך הילקוט שלי. מזל שלא שכחתי גם את השכל. דחפתי את ידיי לתוך כיס מעילי ומיששתי את תרסיס הפילפל. למה לעזאזל לקחתי איתי דווקא את החרא הזה?! הייתי צריכה לקחת את המכשיר איתו יכולתי לתקשר עם העולם.
הכיתי במצחי עם כף ידי ועם כל מילה פלטתי:
"מטומטמת! מטומטמת! מטומטמת!"
השביל עליו עמדתי אמור היה להוציא אותי אל צומת השבילים המרכזי, עליהם היו שלטים שונים. אחד מהם היה צריך להיות השלט שיוביל אותי בחזרה אל המוטל. כל-כך הרבה דברים שהיו אמורים לקרות, אבל לא היה כאן כלום. הסתובבתי ופניתי אחורנית בצעדיי הזהירים.
החשכה של הערב החלה לרדת ואיתה באה השקיעה. האור החיוור של החמה נעלם מעל לראשי וכל מה שנותר הייתה האפלוליות של היער אשר התלוותה בצלילם הגבוה של ציפורי הלילה. רגליי עצרו, לא הצלחתי לנוע והפחד הקפיא אותי בנקודה בה עמדתי. יום ראשון שלי במקום הזה וכבר הרגשתי חסרת אונים.
