שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"מתי את חוזרת?"
חייכתי למשמע קולו הצועק של אבא שלי מהצד השני של המכשיר. פתחתי את פי בכדי לענות לו, אך הוא לא נתן לי וכמו תמיד המשיך לדבר.
"אני מקווה שאין שם גזענים... את יודעת שבצפון, בדיוק כמו בדרום, יש מלא גזענים." הוא עצר, "אני לא יודע אפילו למה נסעת דווקא למונטנה – כולם שם לבנים ולבנים לרוב גזענים –"
"כזכור לי גם אתה לבן, פאפא." החזרתי לתוך מכשיר הנייד שעמד על הרמקול. הייתי בטוחה שאם לא הייתי משתמשת ברמקול, עדיין הייתי שומעת את קולו הצלול של אבי מהדהד מתוך המכשיר. "וחוץ מזה, הייתי זקוקה למנוחה... אתה יודע שעבדתי בלי סוף במשך כל השנים האלו –"
"מה מנוחה עכשיו?" הוא צעק בקולו הגבוה.
רציתי להגיד לו שאני שומעת אותו והוא לא חייב לצרוח, אבל שתקתי.
"את גם ככה יושבת כל היום מול המחשב שלך ואני די בטוח שזה בדיוק מה שאת עושה עכשיו," עצרתי את התנועה שעשיתי עם העכבר בידי בתקווה שהוא לא שמע אותי. "אז אל תמציאי לי עם ה-לנוח שלך... אם באמת היית רוצה לנוח, היית מוצאת לעצמך בעל עשיר בעיר הגדולה וכך היית מאבטחת את הפרנסה שלך לנצח."
גלגלתי את עיניי, מחזירה את ידי לעכבר וממשיכה לערוך את הסרטון. עצרתי לשנייה והצצתי לתוך המכשיר למקרה והוא למד להשתמש בשיחת וידיאו, וראה שהוא צדק. שנאתי לשמוע ממנו שהוא צודק. כי לרוב, לעזאזל איתי, הוא תמיד צדק. נשמתי בהקלה כשהבנתי שטעיתי והמשכתי בשלי, מבלי לתת לו לדחוף עוד מילה פנימה.
"אבא!" קטעתי אותו, "זה לא קשור לבישולים שלה... אתה יודע שאתה חייב לאכול לפי הדיאטה שניתנה לך על ידי הרופא. אתה לא יכול להחליף מטפלות כל שני וחמישי. בבקשה, תהיה סובלני ונחמד... אלוהים, תתרכז על ה-נחמד לפחות."
