שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
היא הייתה מוכנה ברבע לחמש.
לא ציפיתי לראות אותה לפני הזמן שקבענו, אבל היא ישבה על הספסל בכניסה למוטל. וברגע שראתה את הרכב שלי מתקרב אליה, היא התרוממה ממקומה והרימה את הילקוט שלה על גבה. חיוכה הרחב פגש אותי והיא הרימה את ידה בכדי לנופף לי לשלום.
"לקחת איתך מעיל חם?" שאלתי ברגע שהיא פתחה את הדלת והציצה פנימה, על המושב הקידמי והריק. היא לבשה את מעיל הגשם הדק שלה ומתחתיו סדוור עבה, גדול וחם. "אני לא חושב שזה יספיק לך... יהיה לך שם קר –"
"אבל אנחנו נוסעים דרומה, קיילבּ." היא השיבה.
"אנחנו עולים לאזור ההרים ובהרים קר, טליה." ניסיתי להסביר, אך היא בחרה להתעלם ממני ובמקום זאת הורידה את המעיל שלה ועלתה על המושב הקידמי של האמר שלי. "טליה..." ניסיתי בפעם השניה, אך היא נישקה את הלחי שלי.
אנחנו כבר נחמם אותה.
חשבתי שאתה ישן, גלגלתי את עיניו.
"אני אהיה בסדר."
"מה?" חזרתי להביט בה.
"אמרתי שאני אהיה בסדר." היא אמרה והפעם לאט יותר, כאילו שהייתי חירש. "באמת, קיילבּ..." היא סקרה אותי, "וחוץ מזה, אין לך מה לדאוג. אנחנו בטח נשאר ברכב שלך."
פתחתי את פי בכדי לענות לה, אך דבר לא יצא. מה אם אנחנו נתקע באמצע ההרים? מה אם נצטרך לעמוד בקור יותר משעה? ניערתי את ראשי ונשפתי באי-רצון. יכולתי לראות עליה שדבר לא ישנה את דעתה.
היא אספה את שערה לזנב פוני על קודקוד ראשה והניחה את הילקוט שלה בין רגליה. לקח לה כמה שניות לקפל את המעיל שלה בכדי לדחוף אותו לתוך הילקוט.
"את יכולה לזרוק את זה אחורה." הצבעתי על המושב האחורי והפנוי והיא זרקה את המעיל שלה אחורנית. "התכוונתי לילקוט..." אך במקום לענות לי, היא פתחה את התיק ושלפה מתוכו את המחשב שלה, לפני שריכסנה את הילקוט וזרקה אותו על המושב האחורי. "הבאת איתך את המחשב?" הופתעתי.
