שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
המקום היה שומם לחלוטין.
האדמה עליה עמדתי הייתה קשה ויבשה וכן גם ההרים שראיתי מרחוק. לא רציתי להסתכל על בית הקברות, אבל מצאתי את עצמי מסתובבת ומתבוננת בזוג המתרחק ממני. האישה הניחה את ידה על גבו של קיילבּ בנחמה. הוא לא היה שם לבד.
השמש שהאירה את המקום מהמערב, סימנה על כך שהיא עמדה לעזוב ולתת את מקומה לירח. אנחנו נשאר כאן ללילה. חום פגע בפניי ומיהרתי להסיט את מבטי הצדה כנגד הזיכרון הלוהט ששלט במוחי עוד מאתמול. לא הייתי אמורה להרגיש מופתעת, כיוון שידעתי שזה יקרה. אלוהים, בשלב הזה רציתי שזה יקרה.
צליל מוכר של צלצול טלפוני העיר אותי ודחפתי את ידי לתוך כיס מכנס הג'ינס שלי. על המסך הוצגה התמונה של בּילי. עצמתי את עיניי וניסיתי להרגיע את ליבי המשתולל. רק מהמחשבה שהייתי יכולה להישאר עם קיילבּ לבד, ליבי הגביר פעימותיו כפליים.
"היי," עניתי לשיחה.
"נו, איך את?" שמעתי את קולה העליז, "השתדלתי לא להציק לך, אבל מוזר לי לא לשמוע ממך. איך בהרים? איך הנחשים? איך הגברים?" קולה עלה בלעג ככל שהתקדמה בדבריה.
"אני בסדר, תודה ששאלת." היה כל מה שהשבת.
"כלבה." היא מלמלה לעצמה, "למה את לא מספרת לי כלום!"
"איך היה הדייט שלך?" שאלתי במקום זאת.
"משעמם." היא השיבה, "היית צריכה לראות אותו. שרירים בלי שכל."
"חשבתי שזה מה שרצית..." צחקקתי.
"כן, אבל אי-אפשר לדבר עם גבר שמנשק לעצמו את השריר," היא אמרה, קולה נרעד בגועל. "היית צריכה לראות את זה, חשבתי שאני הוזה."
"הוא נישק לעצמו את היד?" אמרתי לאט ובבלבול.
"כן." היא החזירה ואחרי דממה ארוכה אמרה, "בכל מקרה, אני מוחקת את האפליקציה של הכרות. נמאס לי מדבילים שחושבים שמכון כושר זה מקדש והנשים הם הקורבן."
"קורבן?" לא הצלחתי לעקוב אחרי חוט מחשבותיה.
"הוא אמר לי ואני מצטטת: בואי איתי למכון הכושר שלי," היא הורידה את הטון של קולה לנמוך יותר בכדי לחקות את הגבר, "אני מבטיח ללקק אותך על אחד המכשירים כמו קורבן לאלים–"
