שבוע לפני הטיסה המתוכננת שלהם להרי-מונטנה, החבר של טליה בוגד בה והיא מחליטה לטוס לבדה לחופשה, לפני שהוא יספיק לרוץ ולספר לחבריהם המשותפים על מה שעשתה בתגובה. כמובן שלא הכל הולך כמתוכנן ולאחר שנאבדת ביער, מגיעה אל שומר היערות המקומי.
כל מה שקיילבּ מק...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
למחרת לא שמעתי את היריות המובטחות של שעות הבוקר. לא ידעתי לאן הציידים נעלמו, אבל הייתי די בטוח שאפגוש אותם על השביל המזויין שהוביל אל האזור הסגור של שמורת הטבע. במקום לפגוש אותם, נתקלתי בתיירים אסייתיים לבושי מעילים שלא ידעו אפילו מילה אחת באנגלית. תיירים, אגב, שלא הפסיקו לצלם את כל הסביבה שלהם – וזה כלל גם אותי.
בני-אנוש. נחר הדוב בסלידה.
"אתמול רצית שאתנפל על אחת." רציתי לגלגל את עיניי.
היא הפַּארוּ שלנו. תירץ הדוב.
"זה לא משנה את העובדה שהיא בת-אנוש." אמרתי.
סמנטיקה. הוא השיב.
"אתה בכלל יודע מה זה?" אך הוא התעלם ממני. יופי, עכשיו החלטת לשתוק?
נאנחתי בעייפות והתקדמתי לאורך השביל, בין האנשים, לעבר קצה הצוק מעוטר הגדרות, שהשקיף את המקום. הדבר היחיד שהדאיג אותי כעת, היה לפספס את אחד הציידים ומשני-הצורה, ולהיכשל במשימה היחידה שהייתה לי, שהיא להגן על האזור הזה. סידרתי את הרובה הפתוח על כתפי והתקדמתי אל המעקה שעזר לתיירים להחזיק את עצמם ולטפס מעלה, לאורך שולי ההר.
הרי-בּרטות' היו שייכים לשמורת טבע גדולה של יער לאומי שנקרא על שם גאלאטין, הוא התפרס דרומה אל צפון מדינת ויומינג. וכל אחד מהפארקים שהיו שייכים לאזור שלו, היו מחולקים בין כמה וכמה שמורות טבע תחת השבטים המקומיים. כל אחת מהן ביצעה את עבודתה בצורה שונה משכניה וכל אחת ממנה הגנה על משני-צורה שונים.
האזור שלי ניתן לי על ידי שומר היער הקודם, שהיה אביו של החבר הכי טוב שלי. כולם אמרו לי שהדרך בה קיבלתי את עבודתי לא הייתה הוגנת, אבל איך אמר איש חכם אחד; החיים לא היו הוגנים באופן כללי. וחוץ מזה ששום מקום לא קיבל אותי לחיקו מלבד המקום הזה, בייחוד אחרי הבלגן שעשיתי בשולי העיר הלנה. וגם הנחתי שאם אאבד את המשרה הזאת, אשאר ללא עבודה באופן כללי.
