אדם:
כבר כמה ימים שאני לא יוצא מהבית.
כשהוריי בעבודה אני מסתובב בבית עם המחשבות בלבד, וכשהם בבית אני בחדר. רק בחדר.
אני כועס עליהם. אני לא אוהב את העובדה שהם החזירו אותי הביתה בלי לדבר איתי, בלי לשאול את דעתי.
אני מבין למה הם עשו את זה, אבל לא אוהב את הדרך ולא מסכים איתה.
למרות שאני מבין למה הם עשו את זה, אני רוצה להיות שם, עם כולם. אני לא יכול להישאר פה בזמן שכולם שם. אני רוצה להיות איתם, לבכות איתם, להתגבר איתם.
נפגשנו לראשונה לפניי שבוע. זה מרגיש חודש.
דיברתי עם אמילי אתמול, היא עדכנה אותי במה שקרה בימים האחרונים ואמרה שאני חסר.
אמרתי לה שאני אחזור. כי אני אחזור.
אפילו אם אצטרך לברוח מהבית, אני אחזור.
אני לא רוצה לריב עם ההורים שלי, הם עשו בשבילי הרבה, אני לא רוצה לעשות משהו נגד רצונם לגמריי.
אז אני מחליט שכשיגיעו אדבר איתם. שיחה כמו אנשים בוגרים. אומר להם את דעתי ומשם נתקדם. ואני מקווה שהם יבינו אותי, שלא אצטרך להגיע למצב שאני לא רוצה להגיע אליו.
אני שומע את דלת הכניסה נפתחת, נושם עמוק ומרגיע את ליבי הפועם בחוזקה.
תירגע. זה ההורים שלך. ואתה לא ילד יותר, אתם יכולים לדבר כמו אנשים בוגרים.
אני יורד במדרגות לכיוון הסלון, אבא יושב מול הטלוויזיה הרועשת ואמא מארגנת את המוצרים שקנו.
"אמא?" אני פונה אליה.
היא מרימה את הראש, מופתעת, "אדם?"
"כן, אני צריך לדבר איתך."
"אוקיי.." היא אומרת בקלילות.
"לא, איתך ועם אבא." אני מתקן את עצמי. שתבין שאני רציני.
"אוקיי.." עכשיו היא חושדת.
היא לוקחת את כוס התה שהכינה לעצמה והולכת להתיישב בסלון ליד אבא.
"אדם רוצה לדבר איתנו." אמא מעדכנת את אותו.
אבא מנמיך את עוצמת הקול בטלוויזיה אבל לא מכבה אותה.
"אדם, כבר יצאת מהארון בפנינו, אין צורך שוב." הוא אומר בחיוך.
"אז מזל שזה לא מה שאני רוצה לעשות." אני אומר בחיוך מזויף משלי.
"אוקיי, אז תגיע לעניין." אמא לוגמת מתה שלה.
אני נושם עמוק. פשוט תגיד את זה.
"אני חוזר לפרדס."
אמא ממצמצת בהלם. "לא, אתה לא."
"כן, אני כן."
"ולמה בדיוק אתה חושב שאתה פשוט 'חוזר לפרדס'?" אמא נשענת לאחור.
"כי החברים שלי שם, ואני לא יכול להיות פשוט פה, מנותק מהם, אחרי מה שקרה." אני שומר על נימת קול רגועה.
"במיוחד בשביל זה יש לך טלפון." אמא אומרת.
"אמא, את יודעת שזה לא אותו הדבר. צ'אק נרצח. אני צריך להיות עם חברים שלי."
"ממתי הם הפכו להיות חברים שלך? הכרתם לפני שבוע."
"תופתעי כמה מהר אפשר להכיר חברים." אני נזכר ברגעים שהיו לנו לפניי מה שקרה. הצחוקים, הארוחות, העבודה.
"אדם. זה שהם חברים שלך, לא משנה את העובדה שנרצח במקום הזה מישהו. מי אמר שזה לא יקרה שוב?"
"המשטרה מטפלת בזה. אם לא הייתי הולך לכל מקום שנרצח בו מישהו לא הייתי יוצא מהבית. ואם מישהו רוצה לרצוח אותי הוא יכול להגיע לפה יפה מאוד כמו לשם."
"נו באמת, מספיק. זה לא יקרה, אדם." אמא מנענעת בראשה.
טוב, ננסה דרך אחרת.
"אמא, אבא. הם חברים שלי, מה שקרה.. אני צריך להיות איתם שם. אני לא יכול להישאר פה כשהם שם. אני גם חלק מזה. לא משנה כמה רחוק תקחו אותי-"
"אדם-"
"לא, רגע. תני לי לסיים." אני ממשיך בנאום המרגש. "אני מרגיש דברים שרק הם, שחוו את זה איתי ביחד יוכלו להבין. אמילי שם. אתם יודעים שהכי הרבה זמן שהייתי בלי אמילי זה שבוע וגם זה כמעט לא שרדתי. במיוחד עכשיו. אני צריך להתאבל איתם. לא להיות תקוע בבית בחופשת הקיץ."
"נשלח אותך לפסיכולוג. אתה לא חוזר לשם."
"נו, ברצינות.." אני אשקר אם אגיד שאני לא מתחיל להתעצבן.
"נעשה את זה ככה. אני מספיק בוגר להחליט לעצמי, אני מעריך את הדאגה שלכם. באמת. אבל לא מסכים איתה כרגע. אז ככה זה ילך, או שאתם נותנים לי ללכת בהסכמה ואנחנו שמחים ומאושרים או שאני פשוט הולך ואנחנו לא שמחים ומאושרים."
"מי אתה חושב-" אמא מתחילה לצעוק לצעוק ואבא מניח לה יד על הרגל ועוצר אותה.
"אנחנו מבינים, אדם. דבר ראשון, אתה לא קובע להורים שלך תנאים. תזכור את המעמד."
אני משפיל מבט אני באמת מרגיש קצת לא נעים. מלמלתי סליחה.
"דבר שני, אנחנו מבינים את ההרגשה שלך. אנחנו נדבר על זה ונודיע לך מה החלטנו."
"אוקיי. תודה."
לפחות מישהו בבית הזה לא מתנהג אליי כמו תינוק.
אני מתחיל ללכת חזרה לחדר אבל לא מפספס את המבט המזועזע שאמא שולחת לאבא.
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Aksiטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
