תחנת האוטובוס של העיירה של הקוסמים הייתה ממוקמת מחוץ לגבולות העיירה, צמוד לפתח היער העצום ששימש כגבול לעיירה הישנה. שביל ארוך הוביל אל התחנה, שהייתה מבודדת מבחינת מבנים ואנשים. אולי הייתי צריכה להיענות להצעה של אנני, התיק שלי באמת עמוס וכבד.
נאנחתי בייאוש, מרשה לעצמי לזרוק את המזוודה העמוסה מתחת למבנה התחנה, מתיישבת על ספסל בטון קריר, מרימה עליו את רגליי.
מיהרתי להניח את האוזניות שלי בתוך אוזניי, להפעיל את המוזיקה שלי בעוצמה גבוהה, מקווה בתוך-תוכי שלא פספסתי את האוטובוס הבודד שעובר כאן אחת לשעה.
אחרי שני שירים הרמתי את עיניי אל מחוץ לגבולות תחנת האוטובוס, מעבירה מבט אל הכביש הריק. לעזאזל, בטח פספסתי אותו. נאנחתי בייאוש, מעבירה מבט מהיר לצד השני, קולטת בעיני אישה חיוורת ודקה מביטה בי בעניין. קפצתי במקומי בבהלה, ממהרת להוריד את האוזניות מטה, פולטת במהירות. "סליחה." מהירה, מפנה מקום על הספסל לידי.
האישה העדינה חייכה אלי, אך לא התיישבה לצידי. תהיתי אם היא חלק מהעיירה ושמעה על הבלגן שיצרתי ועל מי שאני. בגלל זה היא לא רוצה לשבת לצידי?
מיהרתי להחזיר את האוזניות לאוזני, אך רגע לפני שהפעלתי מחדש את רשימת ההשמעה שלי, היא החליטה לפנות אלי. "סליחה, יקירה, האוטובוס של השעה שבע עבר כבר?"
הרמתי אליה עיניים תוהות, פולטת. "לא שאני יודעת."
היא משכה בכתפייה, מתקדמת לעברי, מתיישבת לצידי בקומה זקופה. עכשיו, כשהייתה כה צמודה אלי, יכולתי לבחון אותה ללא בושה. היא הייתה נראית באמצע שנות הארבעים לחייה, חיוורת מאוד, דקיקה אך בצורה יפה ולא חולנית. והיא לבשה לגופה שמלה ארוכה במיוחד בצבע שחור. המראה שלה לא התאים לאווירת הקיץ החם, אך לא אמרתי על כך דבר.
"אני מבינה שאת לא מהעיירה, נכון?" היא פלטה גיחוך קטן, מעבירה את עיניה על גופי, נעצרת בחדות על עיניי. המחווה שלה הייתה מתפרשת בעיני פולשנית, אך מכיוון שאני בחנתי אותה קודם לכן, לא אמרתי דבר.
"הייתי," פלטתי, מרגישה שזאת האמת. "זאת אומרת, לא."
היא צחקה. "טוב, הרבה היו עונים כמוך."
לא הצלחתי לפרש את מילותיה. "את מהעיירה?"
"לא," היא השיבה. "זאת אומרת, הייתי חלק מהעיירה, לפני הרבה שנים."
הנהנתי, תוהה מה עלי להוסיף בנדון, אך לא היה בכך צורך, היא מיהרה להסביר את עצמה. "כל מי שגר בעיירה יודע שהאוטובוסים כאן מאחרים באופן קבוע."
"טוב לדעת." עניתי, ממהרת להוסיף בסלחנות. "למה עזבת?"
"עשיתי מה שרבים כמוני עשו," עיניה חייכו אלי. "ברחתי. העדפתי גלות מאשר מוות."
לא היה לי ספק, מדובר במכשפה, אך מה היא עושה כאן? "ולהיות כאן עכשיו לא מסכן אותך?"
"לא כמו פעם," היא הפנתה את מבטה קדימה במעט חולמנות. "בטח יש לך הרבה שאלות."
"יותר מידי."
"ולמי הפנת אותם? קוסמים או מכשפים?" ניצוץ חלף בעיניה כשפלטה אמירה זו.
"זה משנה?"
"בוודאי," חיוך מילא את פניה. "את לא יודעת שההיסטוריה נכתבת תמיד על ידי המנצחים?" לאמירה שלה הייתה משמעות ורציתי לגלות אותה, אך היא קמה ממקומה, מתחילה לצעוד.
קמתי במהירות ממקומי, פולטת לקראתה בתקווה. "את לא מחכה לאוטובוס?"
חיוכה הסתובב אלי. "אני חיכיתי רק לך, אמילי." ובמילים האלו החלה ללכת, להיעלם מעיני.
YOU ARE READING
מכשפה
Romance*ספר המשך לספר קוסמת* לאחר שגורשה מהעיירה של הקוסמים, מוצאת עצמה אמילי בלב העיירה התת-קרקעית של המכשפים, ללא משפחה וללא חברים מוכרים. בו בזמן היא נאלצת לשלב חיי חברה חדשים, להגן על מקומה אל מול גדולים ממנה, ולגלות את יכולות הכשף שלה. היא מנסה לסג...
