מכשפה

פרק 22

ההליכה במסדרונות העיירה התת-קרקעית הייתה שקטה במיוחד. זה לא שלא היה לי מה לומר, פשוט לא יכולתי להגיד זאת בקול רם. בנוסף לזה, מארק לא הסכים ליצור איתי קשר עין, וזאת למרות שהוא התעקש ללוות אותי חזרה לבית הספר. יותר מזה, הוא התעקש להכניס אותי לכיתה. רציתי כל-כך לכעוס עליו. אני לא צריכה ליווי צמוד כל-כך, אני מספיק גדולה, אך גם על זה לא אמרתי דבר.
לבסוף הגענו אל תוך בית הספר, נעצרים ברחבה הגדולה. זאת הייתה הפעם הראשונה מהרגע שעזבנו את המעבדה הגדולה שמארק הביט בי. "איפה את לומדת עכשיו?"
כיווצתי את עיניי, מנסה להיזכר במערכת השעות ששבוע שלם נעדרתי ממנה. "אני חושבת שאנחנו עם אפריל. שיעור צבעים."
מארק חייך בשעשוע. "את יודעת שזה שיעור למיומנויות לחימה?"
"לי זה מרגיש כמו שיעור אומנות."
הוא פלט גיחוך קטן. "טוב, אז אני מקווה שאת מציירת יפה."
"תצטרך להתנסות מולי כדי לדעת." פלטתי בהקנטה.
"אולי זה עוד יקרה," הוא ענה, מביט בי למשך כמה רגעים שבסופם הוא פלט. "קדימה, אין לי את כל היום." מתחיל ללכת.
נאנחתי בתסכול, נצמדת אליו. "אולי לפחות נסיים את היום הזה ביחד? אני יודעת שיש עוד מטלות שלא טיפלת בהן."
"תמיד יש לי מטלות לטפל בהן, אמילי," הוא נעצר לצד הכיתה של אפריל. רעש רב נשמע מבפנים, גורם לפחד קל למלא אותי. "זה חלק מהתפקיד שלי."
"כבר סיכמנו שזה התפקיד שלי."
הוא הביט בי במבט שלא ידעתי לפענח, נשען על הקיר מאחוריו. אחרי רגע קצר הוא שלח אלי את ידו. "בואי," הוא קרא אלי. הגשתי לו את ידי, נמשכת קרוב אליו. "החיים שלך יהיו פשוטים יותר אם פשוט תסבירי למה ברחת פעם קודמת."
נשפתי לעברו בלעג. "אני לא רואה אותך רץ לספר לכולם את הסיפור שלך."
"זה לא אותו הדבר."
עיני ננעצו בו בזעם. "אה, באמת?"
"באמת." זאת לא התשובה שרציתי, והוא ידע את זה. לפני שהספקתי להגיב הוא התייצב במקומו, מסתובב אל דלת הכיתה, פותח אותה בחדות. רציתי לצעוק לעברו שיעצור, אך הוא כבר נכנס לכיתה, גורם לי לתפוס את פניי בידיי. פאק.
הרעש הרב שהיה בכיתה הושתק ברגע,  נותן עצמה רבה מידי לצעקה של אפריל. "מארק!" זו הייתה התרגשות ואהבה אמיתית בקולה. תוך רגע היא הופיע בפתח הדלת, לצידו של מארק, מחבקת אותו בעצמה.
"שלום, אפריל." עיניו של מארק הועברו אלי במבוכה.
"אוי, המצטיין שלי!" היא התנתקה מהחיבוק, מניחה את ידיה על כתפיו של מארק, מביטה בו מלמטה. הפרש הגבהים ביניהם היה משמעותי, אבל זה לא גרם לה להיראות פחותה לידו. עיניה הועברו אלי, מופתעות. "אני רואה שמצאת לעצמך עוד מצטיינת." היא חייכה לעברי. שום כעס לא נשמע בקולה. זה הצליח להרגיע אותי במעט.
"חלק מדרישות התפקיד זה להיות השוטר הרע, אז אני מחזיר אליך את המסתננים."
"זה בסדר," עיניה נפלו על שלי. "שמעתי שהיה למסתננת הזאת שבוע קשה. אני מרשה לה," היא חייכה, גורמת גם לי לחייך. "חד פעמי!" היא לפתע צעקה, גורמת לי לצחוק.
"אני מבטיחה."
"אני שמחה," היא התנתקה ממארק, מביטה בו בעניין רב. "אולי תיכנס קצת לכיתה, תראה להם איך עושים את הדברים באמת?"
"אני אוותר." הוא השיב לה חיוך.
"זה ממש לא בסדר, מארק," היא הייתה מאוכזבת. "כולם הגיעו לבקר אותי, רק המצטיין של המחזור לא. מעליב."
"אני כאן. לא?"
אפריל הרימה את ידה מעלה, צובעת כתם סגול קטן על פניו של מארק. "לא בנסיבות האלה!"
"אני מצטער," הוא חייך אליה בכנות. "את יודעת שאני אוהב אותך."
זה ריכך את אפריל באופן מלא. איך הוא תמיד יודע להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון?
עיניה של המורה החביבה הועברו אלי. "לכיתה!" היא צעקה שוב, מסתובבת אל תוך הכיתה בחדות, משאירה את הדלת פתוחה עבורי.
למרות שהייתי צריכה להיכנס פנימה, לא הצלחתי לעשות זאת. כל-כך פחדתי להציג את עצמי שוב בפני כולם, במיוחד אחרי הפעם האחרונה שכולם ראו אותי. מארק העביר אלי את עיניו, מאיץ בי להיכנס.
"בתנאי-"
"-שום תנאי," הוא עצר אותי. "נגררתי לתוך השטויות שלך יותר מידי, אמילי. קיבלת את החופש שביקשת, קיבלת הרבה מעבר לזה. הגיע הזמן לחזור לשגרה."
זה לא מצא חן בעיני, ודאגתי להדגיש זאת במבטי. "יש לי שאלות אליך."
"אני יודע."
מלחמת המבטים שלנו נמשכה עוד קצת, עד שנשברתי. "מארק-"
"-אחר-כך," הוא הבטיח. זאת לא התשובה שרציתי. "עכשיו תלכי להנות כל עוד את יכולה."
"זקן מטומטם." לעגתי לו.
הוא משך בכתפיו, לא נגרר אחרי. "גם זה קורה," הוא רכן לעברי, מניח סביבי את ידיו, מצמיד אותי אליו. אחרי רגע קצר הוא קירב את ראשו לשלי, מניח נשיקה קטנה על ראשי. הוא לעולם לא עשה את זה. הוא בקושי חיבק אותי, אבל למרות שעבורי זאת הייתה חוויה מרגשת, הוא נראה אדיש לחלוטין, פולט לעברי. "תינוקת מטומטמת." ממהר לשחרר אותי ולהסתובב, מונע ממני את היכולת לענות לו.
נותרתי עם חיוך מפגר על פניי, נאלצת להסתובב אל דלת הכיתה, להיכנס לתוכה עם רגשות מעורבים.