למרות שחדר השינה שלי בבית היה הרבה יותר גדול, מרווח ונוח מאזור הסלון בחדר שלי בעיירה התת קרקעית, עדיין לא ישנתי טוב. התהפכתי מצד לצד, מוצאת עצמי חוזרת אל הטלפון שלי כל פעם מחדש, מחפשת בו משהו חדש לעשייה.
בסוף הבוקר הגיע, ואני מצאתי עצמי יורדת בגרם המדרגות כדי לגלות שאנני איננה. במקומה מצאתי את נייתן, עומד במרכז המטבח, עסוק במחבת גדולה ועמוסה.
"איפה אנני?" הנחתי את התיק שלי בפתח המטבח, מתקדמת לכיוון המקרר.
"בוקר טוב," הוא הסתובב אלי בחיוך גדול, מניח את היד שלו על דלתות המקרר. "אני מכין חביתות."
"אני לא אוהבת חביתות."
"את מתה על חביתות," הוא ענה בלי שום ספק. זה עיצבן אותי. הוא מיהר להסביר. "אחותך הלשינה עלייך."
השבתי לו מבט קריר. "מסתבר שאתה יודע עלי יותר ממה שאני יודעת עליך."
הוא חייך, מסתובב אל המחבת בחזרה. "מה את רוצה לדעת? אני אשמח לספר לך."
התיישבתי באי הגדול, מביטה בו הופך את החביתה שלי. "אני אשמח לדעת איפה אחותי."
הוא העביר אלי מבט מהיר, הפעם החיוך כבר לא היה על פניו. "היה מקרה חירום בעבודה. היא הייתה חייבת ללכת."
"נשמע מפחיד משהו." הטון שלי היה לועג.
נייתן סיים את ההכנות, מגיש לשולחן שתי צלחות עמוסות באוכל שנראה ממש טוב. הבטתי באוכל במעט תאווה, אך נמנעתי ממנו באופן מופגן.
"אל תזלזלי, ראש העיירה מביא לה המון משימות בזמן האחרון," הוא התיישב מולי. "בתאבון." הוא התחיל לאכול, מביט בי במעט ציפייה.
יכולתי לשמוע בראשי את קולה של אנני כועס עלי על כך שאני לא מכבדת, אז לקחתי חתיכה קטנה, מכניסה לפי. "טעים. תודה." קולי היה חסר חשק.
נייתן לא התרגש כלל, אוכל את המנה שלו. נראה שהוא מתמצא היטב בבית שלי, מרגיש בו בנוח אפילו יותר ממני. אני כמחאה אכלתי רק חתיכה קטנה מהחביתה היפה והגדולה שהוא הכין לי, חותכת גם אותה לחתיכות קטנות, אוכלת באיטיות מעצבנת. נייתן המשיך לחייך אלי כשהבטתי בו, גורם לי לתהות מאיפה כל הנחמדות הזו מגיעה, מה נקודת השבירה שלו, ואם אוכל להגיע אליה בשלב מסוים.
כשהוא סיים, הוא נשען לאחור, מביט בי בעניין. יכולתי לראות בעיניו שהוא מעוניין לפתוח שיחה, אבל אני לא, אז קפצתי במקומי, מתקדמת לכיוון התיק הגדול שלי. "תודה על הארוחה. תמסור ד"ש לאחותי."
"אמילי, לאן את הולכת?" הוא הרים את הצלחת שלי ושלו לכיור.
"לאוטובוס." קבעתי.
"חכי," הוא התקדם לעברי, מושך צרור המפתחות שלו מהשיש הגדול. "אני אקח אותך."
לא ידעתי מה להגיד. "מה פתאום, יש לך עבודה ו-"
"אמילי," היא קטע אותי. "אני מבין שאת עכשיו חייבת להתנגד ולכעוס, אבל זה החלק שבו אני צריך להיות מעצבן ודביק כלפייך, כדי שתחבבי אותי," הוא חייך לעברי. "אני מבין שהכל נפל עליך במכה אחת, תאמיני לי שגם לאנני לא פשוט. והיא חשובה לי, מה שהופך גם אותך חשובה עבורי."
הבטתי בו לרגע ארוך, מרגישה חמלה קטנה כלפיו. הוא משתדל מאוד, ואני באותה המידה מנסה להרוס לו. נאנחתי. "אני לא כועסת עלייך." הרמתי אליו עיניים. הוא לא נרתע כלל. ההפך, הוא הישר אלי מבט, מפתיע אותי בקשר העין שהוא הסכים לי ליצור איתו. בשונה ממנו, אני פחדתי. על פני האדמה זה נחשב איסור חמור. מיהרתי לנתק את קשר העין, מרגישה פחד ומבוכה ממלאים אותי.
"זה בסדר, אמילי," הוא הניח עלי יד חמה. "ההורים שלי היו מכשפים. גם אחי הגדול, אז אני רגיל לזה."
המילים שלו הפתיעו אותי. "ההורים שלך-"
"הייתי רגיל לזה," הוא תיקן את עצמו "הם נרצחו, כל המשפחה שלי, בדיוק כמו ההורים שלך."
צער מילא אותי כלפיו. "אני מצטערת. לא ידעתי." הייתי מתנהגת אחרת אם הייתי יודעת?
הוא חייך לעברי. "הכעס שלך דווקא מוצא חן בעיניי, יש לך משהו שיש רק למכשפים, אגו כזה, צורך להוכיח אחד לשני ולכל העולם משהו. אני אוהב את זה בכם."
"קצת מוכר לי," הודיתי, נזכרת בכל החברים החדשים שלי. במארק. "זאת אומרת, מעצמי."
הוא הנהן. "תני לי להסיע אותך לתחנת האוטובוס. ככה אני גם אוכל להשתחצן בפני אחותך."
חייכתי לעברו, מביטה בשעה בפלאפון שלי. אני מאחרת למארק. טרמפ מהיר לא יזיק לי במצב הזה. "בסדר."
YOU ARE READING
מכשפה
Romansa*ספר המשך לספר קוסמת* לאחר שגורשה מהעיירה של הקוסמים, מוצאת עצמה אמילי בלב העיירה התת-קרקעית של המכשפים, ללא משפחה וללא חברים מוכרים. בו בזמן היא נאלצת לשלב חיי חברה חדשים, להגן על מקומה אל מול גדולים ממנה, ולגלות את יכולות הכשף שלה. היא מנסה לסג...
