מכשפה

פרק 27

מסדרון ההנהלה היה ריק בשעות מאוחרות אלו של היום. המזכירות כבר לא היו, מלבד נלה שתמיד נשארה עד השעות המאוחרות, ומארק שנותר במשרד שלו. לא הפתיע אותי לגלות אותו עמוק בין המסמכים במשרדו. בשבוע שעבדתי איתו גיליתי שהעבודה מאוד חשובה לו, עד שהוא מסוגל לשקוע איתה אל תוך הלילה. אני בטוחה שאם לא הייתי מציינת בפניו מידי פעם מה השעה, הוא גם לא היה טורח לבדוק וללכת הביתה.
כשנכנסתי פנימה, מארק היה שקוע בתוך איזה מסמך ארוך, קורא אותו לעומק. "נלה, אני אנעל פה."
"אני אודיע לה," פלטתי, גורמת לו להרים אלי עיניים מופתעות לחיוב. "לבוא בפעם אחרת?"
"לא, מה פתאום," הוא חייך. "אני כמה דקות מסיים."
הנהנתי, נותנת לו את האפשרות לחזור אל המסמך העמוס ולי להתקדם לסרוק את הסביבה. הרבה כוסות קפה נחו מסביב, והמון ניירת הייתה מפוזרת על הכיסאות והשולחן הגדול. כנראה שמארק התרגל מהר לעזרה שלי, שוכח שהוא שלח אותי חזרה לבית הספר וכבר אין לו מתמחה. תוך רגע התחלתי להרים את הכוסות מסביב, מעבירה אותם למטבח מאחורי דלפק המזכירות, שוטפת אותן ומניחה לייבוש, חוזרת אל המשרד המבולגן, מרימה את המסמכים השונים שהכרתי מהשבוע עם מארק, מסדרת אותם בערימות שונות, מכניסה לתיקיות הנכונות. מידי פעם העברתי עיניים אל מארק, בוחנת אותו קורא בעיון את המסמך הארוך. כשהמשרד הפך מסודר ונקי התקרבתי אליו, עומדת מאחוריו. הנחתי את ידיי על כתפיו, לשה את שריריו המתוחים. לבסוף הוא נאנח, שמט את הדף הארוך, מרים אלי עיניים ירוקות מרהיבות.
"מה?" מלמלתי באי הבנה.
"כלום," הוא העביר את עיניו קדימה, סורק את המשרד הנקי והמסודר. "תודה." הוא פלט במעט הלם.
"בכיף," השבתי לו. "אפשר להגיד שקצת התגעגעתי לעזור לך."
הוא חייך. "נלך?"
הנהנתי נמרצות, גורמת לחיוכו להתרחב על פניו העייפות.

צעדנו זה לצד זו ברחבי העיירה התת-קרקעית. אמנם השעה הייתה מאוחרת, אך צעירים ונערים רבים עוד הסתובבו במעגל המרכזי, בוחנים אותנו בעניין. הייתי בטוחה שמארק עומד להיכנס איתי למסדרון של הצעירות, לכיוון חדרי, אך רגע לפני שפניתי, הוא אחז בידי, מכניס אותי למסדרון הסמוך אליו, של הצעירים.
הוא שחרר את אחיזתו בי כשנכנסנו לתוך המסדרון, שהיה מלא בגברים צעירים לבושים בלבוש מצומצם, צוחקים ומדברים ברעש. רבים ישבו ללא חולצה או מכנס, ובודדים גם ישבו רק עם תחתוני בוקסר, מביטים בנו בעניין רב. היה קשה לי לחשוב שמארק חלק מהם. הרמתי אליו את עיניי, סורקת אותו. הוא נראה כמוהם, אך היה שונה לחלוטין. השקט שלו העיד על משהו אחר בו. משהו בוגר, אצילי. אהבתי את זה.
"מארק, אחי!" אחד הצעירים התקדם למארק. הוא היה לבוש במכנס בלבד. הוא מיהר ללחוץ את ידו של מארק בדרך גברית לחלוטין. "הבאת לפה נערה?"
"זו פעם ראשונה שאתה רואה אותי מדבר עם נערים?"
"לא, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך מדבר עם נערה אויבת," מבטו נח עליי. "בלי להעליב."
"אני כבר הפסקתי להיעלב." עניתי.
ואז קול אחר נשמע בקרע, קורא אלינו. "היי, קוסמת!" זה היה צעיר שלבש רק תחתון בוקסר, והוא התקדם במהירות מאמצע המסדרון אלינו. "את לא שייכת לפה! לכי!" זה היה קונר, והוא כבר היה ממש צמוד אלי, מרים את ידו מעלה, מחדיר בי פחד רב.
מארק מיהר לעמוד מול גופי, לחסום אותו.
"מה אתה עושה?" קונר צעק. "אתה עוד הפעם מגן עליה?"
"אני ממליץ לך להתרחק, קונר."
"אני ממליץ לך לזוז." קונר השיב, דוחף קלות את מארק קדימה. "הגיע הזמן ללמד את הקוסמת המטומטמת לקח."
משהו במבטו של מארק השתנה. תוך רגע הוא דחף את גופו של קונר לאחור, מרחיק אותו מאיתנו באגרסיביות. "אם תעז לגעת בה- זה יהיה הסוף שלך. זה מובן?" האדישות נותרה בקולו, דבר שהוסיף נפח מפחיד למילותיו.
העברתי את מבטי ממארק אל קונר, בדיוק כמו שאר הצעירים שהחלו להתגודד סביבנו. "מארק, אני חושבת שעדיף שאני אלך."
"את לא זזה." הוא החליט. לא התווכחתי.
"מצאת לך אחלה מגן, קוסמת," קונר התעלם ממארק שעמד מולו, פונה אלי ישירות. "ניצלת עכשיו, אבל אני אחפש אותך ואני גם אמצא אותך. ואני אלמד אותך לא להתעסק איתי."
עכשיו מארק הפך לכועס ממש. הוא לקח את ידי, מושך אותי אל הדלת השמאלית הראשונה, מוציא מכיסו צרור מפתחות. "תיכנסי, אני כמה דקות מצטרף," הוא הגיש לי את המפתחות. העברתי אליו מבט מלא בשאלה, אך הוא התעלם ממני. "קדימה, אמילי."
לא אהבתי את הדרך שבה דיבר, ולא אהבתי את הסיטואציה שנוצרה. הוא מתכוון ללכת איתו מכות? שילבתי את ידיי, קובעת עובדה. אני לא מתכוונת לזוז.
"זה לא הזמן לעקשנות שלך."
"אני לא הולכת." קבעתי.
קונר החל לצחוק בלעג רב. "אתה נותן לה אפשרות להתווכח איתך! אחי, היא באמת כישפה אותך."
מארק כיווץ את מבטו, מעביר מבט אל קונר, מסתובב אלי. תוך רגע הוא רכן לעברי, צמוד אלי, מניח את שפתיו על שפתיי, ממלא אותי בהלם, בדיוק כמו על הצעירים שהיו סביבנו שקפאו במקומם. הנשיקה שמארק הביא לי הייתה שונה מהנשיקות שלו שהכרתי. היא הייתה עדינה, בקושי מורגשת, משאירה בי טעם של עוד. פקחתי לעברו את עיניי בהפתעה, מביטה בו מתרחק ממני. מבוכה קטנה חלפה בעיניו, אך שום דבר ממנה לא ניכר במבטו בקפוא.
"העניין הזה מסתיים עכשיו," מארק דיבר בקולו הרשמי, זה שאף אחד לא מוכן להתנגד לו. "אם אתה, או מישהו מהצעירים יעז להתקרב לאמילי או לחברים שלה הוא מתעסק איתי," הוא בדק את המבטים הרבים סביבו. "אני ברור?" הוא נעצר על קונר, נועץ בו מבט חמור.
קונר לא התרגש ממארק כמו האחרים. "כל הבחורות עומדת בשבילך בתור, ואת בחרת בקוסמת." זה היה לעג מופגן.
"זאת בדיוק הסיבה שבחרתי בה," הוא ענה לקונר ברצינות, מתקרב אלי. "אל תתעסק איתי."
קונר צחק. "צוחק מי שצוחק אחרון, מארק."
"עוד נראה מי משנינו זה יהיה." מארק פתח את דלת חדרו, מכניס אותי פנימה, נכנס מיד אחרי, סוגר את הדלת. אחרי שהאור נדלק, הבטנו זה בזו. מארק היה הראשון שחייך, גורם לנו לפרוץ בצחוק.