מכשפה

פרק 10

המשך שבוע ההתנסות שלי בעיירה התת קרקעית של המכשפים רץ במהירות עצומה. אמנם היה קשה להבדיל בין הימים המתחלפים, אך הם עדיין רצו לנגד עיניי.
מאז המקרה עם מארק והצעירים במועדון הנוער, הכל מסביבי השתנה; במקום יחס חשדני וביקורתי, קיבלתי המון הערכה וכבוד. במקום לתפוס את מקומי בצד וברקע, הפכתי להיות בקדמה. הפכתי למנהיגה, ולא הייתי בטוחה אם זה טוב או רע.
מצד אחד, ממש נהניתי מכל היחס וההטבות, אך מצד שני לא כל-כך ידעתי איך לעכל את כל זה, והמון פעמים אילצתי את עצמי לקום ולעזוב את המקום והסיטואציה שהייתי בתוכה, רק כדי לחפש לעצמי קצת שקט ופרטיות.
ה'נוער' אהבו אותי בעוד ש'הצעירים' לא יכלו לסבול אותי. כל בוקר וערב נאלצתי לסבול מבטי כעס והערות עוקצניות מצידן של השכנות שלי במסדרון, ולקבל אהדה רבה מדי בבית הספר.
את מארק לא פגשתי מאז המקרה, וזה קצת העסיק אותי. רציתי לפגוש אותו. רציתי להתעמת איתו. רציתי להבין למה הוא לא נלחם בי באותו הערב במועדון הנוער. זה שיגע אותי.
מוניקה לא הצליחה להבין אותי. "ניצחת אותם, אמילי. למה זה משנה אם זה היה אלים או לא? למה שפשוט לא תהני מזה?" אבל לא הייתה לי תשובה בשבילה. לא הייתה לי תשובה בשבילי.
זה היה ערב יום חמישי, וידעתי שבשעות האלו ממש אני אמורה לרדת מהאוטובוס, בתחנה היחידה שקיימת בעיירה של הקוסמים וללכת הביתה. ידעתי שאנני מחכה לי, למרות שהיא יודעת שלא תכננתי לחזור הביתה כל-כך מהר.
זה היה ערב יום חמישי, וידעתי, גם בלי לנהל על כך שום שיחה, שמרי גם מחכה לי. לתשובה שלי. להחלטה שלי.
זה היה ערב יום חמישי, וידעתי שמחר באותה השעה מתקיימת המסיבה של ראיין. ובנוגע לזה באמת שלא ידעתי מה לעשות.
המזוודה שלי נחה מול עיניי. היא הייתה מסודרת וסגורה, והיא הביטה בי באותו המבט שאני הבטתי בה- בשאלה.
השעון בפלאפון שלי צלצל. נאלצתי לקום ולקחת ביחד איתי את המזוודה.
בשעות הללו של הערב רוב הצעירות עמדו במסדרון. גם המון צעירים עמדו שם, וכולם הביטו בי מתקדמת עם המזוודה העמוסה. אף אחד לא העיר לי, אבל הם לא היו זקוקים למילים. הבנתי דרך המבטים שלהם מספיק. גם המעגל המרכזי היה עמוס מידי, ונאלצתי לחצות אותו באטיות נוראית, בעיקר בגלל הכובד הנורא של המזוודה שלי.
כשהגעתי למסדרון ההנהלה, הרגשתי הקלה מתפשטת בי. הרשתי לעצמי להניח את המזוודה לצד דלפק המזכירות שהיה חצי ריקני, ולצעוד בצעדים קלילים אל סוף המסדרון, אל חדרה של מרי. תהיתי לעצמי אם היא נמצאת במשרד שלה בשעות אלו, או שאולי היא כבר ממזמן בבית שלה, בטח עם המשפחה שלה. יש לה בכלל משפחה? העבודה העמוסה שלה מרשה לה לנהל חיים פרטיים? כל השאלות הללו נעלמו כשהגעתי אל הדלת הסגורה.
הדפיקות שלי היו חלשות ומהירות.
רגע של שקט.
היד שלי הורמה מעלה-
"את יכולה להיכנס, אמילי!" קולה של מרי נשמע בבירור.
הופתעתי במעט, פותחת את הדלת. "את יכולה לראות דרך קירות?" שאלתי, סורקת את המשרד שלה בעיניי. היא הייתה לבדה. תחושת פספוס קלה עטפה אותי.
מרי חייכה אלי, מחזיקה בידה את שפורפרת הטלפון, מסמנת לי לשבת מולה. עשיתי זאת. "תודה רבה, לך! ערב טוב," היא ניתקה את הטלפון והביטה בי. "עדיין לא רואה דרך קירות." היא חייכה אלי, מושיטה לעברי קופסא של עוגיות שוקולד מפתות. לקחתי אחת והרגשתי קצת רע על כך. עם כל הבגדים הצמודים והקצרים של המכשפים, היה קשה לאכול הרבה בלי רגשות אשמה. "פשוט ניחשתי שהיום תגיעי. ואם זאת לא את, זה מארק. ואותו שלחתי לסבב חתימות, אז יקח לו קצת זמן." היא הייתה נינוחה לחלוטין.
השבתי לה חיוך קטן. העוגייה נחצתה לשניים בין שיני. "תודה." מלמלתי.
מרי המשיכה בחיוך שלה. "מה ברצונך, מכשפה?"
מעט סומק עלה על פניי. עדיין הייתי מרוגשת כששמעתי את ההגדרה הזו מתנוססת בפיות של מכשפים אמיתיים. "אממ..." בלעתי את חצי העוגייה שנחה בפי. "יום חמישי היום."
"נכון. היום את אמורה לחזור הביתה מהפנימייה. לא?"
"כן."
"ואת רוצה לחזור הביתה."
הנהנתי.
מרי הפכה לפתע לרצינית. "ולחזור הביתה זה לפנימייה, או לסוף שבוע אצל אחותך ואז לחזור לכאן, לבית?"
דלת משרדה של מרי נפתחה בבום חזק. מארק נכנס לחדר, כשהמון ניירות נחים בין ידיו. עוגייה הייתה בין שפתיו. הוא העביר אלי את מבטו, ואז אל מרי. העוגייה נכנסה אל תוך פיו, ונעלמה לחלוטין תוך דקה. "מה נשמע, קוסמת?" מארק זרק לעברי, מניח את כל הניירת על השולחן של מרי. הדפים נחו בסדר מסוים, וזה הפתיע אותי.
״הצלחת להחתים את כולם?" היא שאלה את מארק, שהנהן אליה בסיפוק. ״גם צ׳ארלס חתם?״
״גם הוא.״
״תודה, יקירי." מרי התרשמה, מחייכת אל המתמחה שלה.
הוא השיב לה חיוך, והתיישב על הכיסא הפנוי השני, שנח ממש לצד הכיסא שאני ישבתי עליו. הרגשתי ממש לא בנוח. כעס החל לעקצץ בי.
"אההה-" התחלתי לדבר.
מרי מיד עצרה אותי. "אין לך מה להתבייש ממארק. הוא ממש כמוני, רק בקטן. הוא המתמחה שלי. בשלב מסוים הוא ידע את ההחלטה שלך."
"כן, קוסמת," מארק העביר אלי את מבטו. "אין לך מה להתבייש ממני."
השבתי לו מבט. ניסיתי להיראות אדישה לחלוטין. "זה בסדר, אני לא מתביישת," העברתי את מבטי אל מרי, ומיד לאחר מכן בחזרה למארק. הוא המשיך לחייך את החיוך המטומטם שלו. שילבתי את ידיי לקראתו בזעם. "ואל תקרא לי קוסמת. כי אני ממש לא כזאת. אני מכשפה, ואני חושבת שהוכחתי את עצמי מספיק כדי שאוכל לקרוא לעצמי כך."
מארק המשיך להביט בי בחיוך, בעוד אני המשכתי במבט המלא בכעס.
ברקע שמעתי את מרי קוראת בהתרגשות. "איזה יופי! ברוכה הבאה לעיירה שלנו, אמילי!" אבל משום מה, הצלחתי לשמוע רק את קולו של מארק מהדהד בראשי. ברוכה הבאה, אמילי.